מי היה מאמין, שבצמוד למחנה "הקריה" במרכז תל-אביב, מסתתרת פנינה תיירותית מיוחדת במינה. קבוצת מאמינים נוצרים טמפלרים מגרמניה, שעלו ארצה במחצית השנייה של המאה ה-19, בנו כאן מושבה יפהפייה, עסקו בחקלאות ובייצור שמן ויין, והכינו את ארץ הקודש לקראת בוא המשיח. סיור זה לוקח אותנו למסע בעקבות סיפור חייהם המופלא של הטמפלרים במושבה שרונה, מוליך אותנו בין הבתים הקטנים ומוביל לביקור סודי וקסום במנהרות, במרתפים ובאולמות תת קרקעיים בני מאה ועשרים שנה. המסלול מתוך ספר תל-אביב – מסלולים, אתרים וסיפורים

 

 

 

 

 

קשיי קליטה במושבה הירוקה
את הסיור בעקבות הטמפלרים במושבה שרונה, אנו מתחילים בפינת הרחובות קפלן וארניה |2|. המושבה הקטנה והציורית נמצאת בימים אלו בתהליכי שיחזור, שיפוץ ושימור מתקדמים. בטרם נתחיל לטייל בה נספר את סיפורם שלהטמפלרים, וננסה להבין מה הביא קבוצת משפחות נוצריות להגר מגרמניה לארץ ישראל, חרף החום הכבד, התנאים הקשים והסכסוכים עם השכנים הערבים.

המסדר הטמפלרי היה מסדר נוצרי דתי, שנולד מתוך הזרם הפרוטסטנטי במאה ה-17. הטמפלרים האמינו שבאמצעות אמונה כנה ונאמנה באל, אהבת הזולת וקיום חיים קהילתיים צנועים, תבוא הגאולה. מנהיגי התנועה, כריסטוף הופמן וגיאורג דוד הרדג, הטיפו לעלייה לארץ ישראל. הם האמינו שכדי לזרז את בואו של המשיח, צריכים בני הדת הנוצרית להתכנס בירושלים, ולחיות בה על-פי ערכי אמונתם. עוד בשנת 1858 הגיעו הופמן והרדג בעצמם לסיור בן שלושה חודשים בישראל. הם בחנו בקפידה שטחים וקרקעות ברחבי הארץ, אך התכנית להתיישב בארץ ישראל נדחתה בשלב זה מסיבות שונות. עשר שנים מאוחר יותר, התיישבה קבוצת טמפלרים ראשונה בחיפה, ובתוך שנים ספורות הגיעו קבוצות נוספות מערים ועיירות שונות בגרמניה, על מנת להתיישב בארץ ישראל.
קבוצת המשפחות שהגיעה מהעיירה וירטמברג אל החולות שבין נהר העוג'ה המערבי (הוא נהר הירקון) לנחל איילון, התיישבה בתחילה בבתיהם הנטושים של מתיישבים אמריקאים סמוך ליפו (על סיפורה של המושבה האמריקאית ראו בסיור: "אמריקה בלב תל-אביב – אל המושבה האמריקאית וסביבתה"). במהרה התברר ששטח הגבעה בה התגוררו קטן מדי מכדי למלא את כל צרכיהם, ובשנת 1871 רכשו הטמפלרים 500 דונם נוספים, סמוך לנחל איילון ולדרך שחיברה בין יפו לשכם (רחוב קפלן של ימינו). המושבה נקראה "שרונה", משום שמקימיה חשבו שהיא שוכנת בתחומי השרון המקראי.

מפינת הרחובות קפלן וארניה נתחיל ללכת דרומה ברחוב ארניה. מימין נחלוף על פני בית מספר 4, שהיה ביתה שלמשפחת אורט. במרתף הבית היה בעבר מפעל קטן לייצור גזוז, ממנו התפרנסה המשפחה, ומאחורי הבית הייתה גינה יפהפייה ומוצלת. עץ הצאלון הותיק שנמצא מאחורי הבית עד היום, הוא השריד היחיד שנותר מאותה גינה.

 
עץ הצאלון בחצר בית משפחת אורט.

לאחר שנחלוף על פני בית משפחת אורט, נמשיך ונלך ברחוב ארניה. לאחר כמה עשרות מטרים נפנה שמאלה אל המדשאה הרחבה הפרושה לצדנו |3|. הטמפלרים השקיעו מחשבה רבה בתכנון השטחים הירוקים של המושבה, ובתי המושבה טבלו בירק והיו מוקפים צמחים מגוונים ועצים. גם היום, בעקבות תהליך השיחזור של המושבה, אנו נהנים משטחים ציבוריים ירוקים ונעימים. אפשר לשבת בצל העצים, על המדשאות או ליד שולחנות הפיקניק המשובצים בצילומים היסטוריים של בתי המושבה וסביבתה, ולהמשיך לספר את תולדות המושבה.

 
|3| מדשאות רחבות במושבה שרונה.

שטח המושבה חולק ל-18 חלקות, ומלאכת הבנייה החלה. כבר בראשית שנת 1872 עלו על הקרקע שתי המשפחות הראשונות, ובסיומה של אותה השנה התגוררו במושבה הקטנה שבע משפחות טמפלרים. רבים מהתושבים היו איכרים עוד בגרמניה, ולכן קיוו להרוויח את לחמם מגידולים חקלאיים. עד מהרה הבינו, שהידע והמסורת החקלאית שהביאו עימם מגרמניה הקרירה, אינם מתאימים לתנאי המקום. אט אט התברר, שאת הזרעים שנזרעו בעמל רב, בחום היום, גונבים הערבים מהכפרים הסמוכים בשעות הלילה. הקושי להתפרנס מחקלאות והמחלות שפקדו את המתיישבים השכם והערב, הביאו את הטמפלרים לידי ייאוש, והמושבה עמדה על סף פשיטת רגל. 
אך ככל שחלפו החודשים והשנים, למדו תושבי שרונה להתגבר על הקשיים. סוגי הגידולים הותאמו לטיב הקרקע, חידושים מודרניים בתחום החקלאות הובאו מאירופה, וההצלחה לא אחרה לבוא. שדות חיטה זהובים הקיפו את המושבה, פרדסים ניטעו והניבו פירות, ומענבי הכרמים הפיקו יין משובח. השגשוג הכלכלי לא חמק מעיניהם של החקלאים במושבות העבריות, והם למדו משכניהם את מלאכת דישון וזיבול השדות, ואת היתרונות שיש בצינורות השקיה. המושבה שרונה גדלה והתפתחה, ובשנת 1889 התגוררו בה 270 תושבים.

 
גלויה של המושבה מתחילת המאה ה-20 (מתוך אוסף הורט בלייך).

בתים משוחזרים וגינות ירוקות
לאחר שנחצה את המדשאה וננוח מעט בצל העצים, נגיע לרחוב אלברט מנדלר. בקצהו הימני (דרומי) של הרחוב ניצב בית גדול ויפה, שהיה ביתה של משפחת גלנק |4|. הכניסה אל הבית, כמו אל רוב המבנים במושבה, אינה אפשרית, מכיוון שהוא בתהליכי שיפוץ ושימור. לכן, נסתפק בהתרשמות קצרה ממראהו החיצוני של הבית בן שתי הקומות, המאפיין את סגנון הבנייה במושבה שרונה.

בבית משפחת גלנק, כמו בשאר הבתים במושבה, נבנתה מתחת לשתי קומות המגורים קומת מרתף, בה אכסנו את המזון. מחצית הקומה הייתה מעל פני הקרקע, ומחציתה חפורה מתחת לאדמה. לכן, הכניסה אל הבתים מוגבהת מעט, וכדי להגיע אל דלת הכניסה צריך לעלות בדרך כלל בגרם מדרגות קצר. לכל בית במושבה הייתה יותר מכניסה אחת, ובכל צד של הבית היו מספר חלונות, כדי שהבית יהיה מואר תמיד. גגות הבתים נבנו בצורה משופעת, הם כוסו רעפים אדומים, וארובות נקבעו בקצה כל גג.

מבית משפחת גלנק |4| נמשיך לאורך רחוב מנדלר לכיוון צפון. הבתים האותנטיים משני צדי הרחוב הקטן עטופים בצמחייה, וההליכה ביניהם נעימה. בית מספר 6, הנמצא לקראת סופו של הרחוב בצד שמאל |5|, משוחזר בצורה יפהפייה. המדרגות המובילות אל דלת הכניסה, התריסים הירוקים והמרפסות, משווים לבית אופי מיוחד. בתוך הבית, על הרצפה ועל חלק מהקירות, נחשפו ציורי קיר ואריחים מאוירים ששוחזרו באופן מדויק. בשלב זה, משמש המבנה את מינהלת האתר, ולכן לא ניתן להיכנס ולבקר בו. אפשר לנסות לצלצל בפעמון ולבקש להתרשם מציורי הקיר ומהשחזור החלקי של בית טמפלרי טיפוסי.
לאחר שנתרשם מהבית ברחוב מנדלר 6, נחצה את המדשאה שמול הבית. שביל מרוצף אבנים עובר בין העצים, המבנים הצבעוניים והשטחים הירוקים, וההליכה בו נעימה. במרחק מה מאחורי הבתים הצבעוניים, נישאים מגדלי עזריאלי. מראה המגדלים המודרניים לצד הבתים הקטנים בעלי גגות הרעפים, מדגיש עד כמה משמעותי הצורך בשימור ושיחזור המושבה. לאחר שנעבור בין הבתים, נמצא את עצמנו ברחוב דוד אלעזר. נפנה שמאלה ונגיע אל המקום, שהיה החשוב והמרכזי ביותר במושבה – פינת הרחובות קפלן ודוד אלעזר |6|.

את המושבה תכנן האדריכל הטמפלרי תיאודור זנדל, בדומה לדגם כפרים טיפוסיים בגרמניה. שני רחובות ראשיים חצו את המושבה לאורכה ולרוחבה בצורת צלב. רחוב "דרך הים" (רחוב קפלן של ימינו) חצה את המושבה ממזרח למערב, ורחוב כריסטוף הופמן (רחוב דוד אלעזר של ימינו) היה ניצב לו. בהצטלבות הרחובות נבנו מבני הציבור, בית התפילה ובית העם. בית התפילה שכן במקום בו נמצא היום מחנה "הקריה", אך נהרס יחד עם חלקה הצפוני של המושבה. בית העם, לעומתו, עומד על תילו עד היום. לכאן היו מגיעים תושבי שרונה כדי להיפגש זה עם זה, לשמוע שיעורי דת, לחגוג חתונות ואירועים משפחתיים ולדון אחד עם השני בדילמות ובשאלות על חיי היום-יום.

 
|6| הכניסה המרשימה לבית העם, בפינת הרחובות קפלן ודוד אלעזר.

המבנה המוארך של בית העם, ניצב בפינת הרחובות קפלן ודוד אלעזר, וממתין לשיפוץ ושיחזור. בינתיים, ניתן להתרשם מהכניסה המרשימה של המבנה, מהעמודים הניצבים בארבעת פינותיו ומהכותרות המונחות עליהם. כשפנינו אל בית העם, נפנה ימינה לרחוב דוד אלעזר, ונלך לאורכו. אפשר לעלות במדרגות אל המרפסת שבקומה השנייה של בית מספר 12 |7|, להשקיף ממנה על הבתים שממול, ולנסות לדמיין את המרחבים הפתוחים, עליהם צפו תושבי הבית לפני יותר ממאה שנה. לאחר הליכה קצרה ברחוב נעצור ליד בית מספר 22, בית הבד של המושבה שרונה |8|. הכניסה אל בית הבד אפשרית לקבוצות עם מדריך מוסמך בלבד, ומצריכה תיאום מראש עם מינהלת גני שרונה.

לאחר שלמדו להתמודד עם תנאי האקלים הקשים של המזרח התיכון, והתנסו בגידול מגוון רחב של ירקות ופירות, פנו הטמפלרים לענף ייצור השמן. בתחילה התכוונו תושבי שרונה להפיק שמן מזרעי צנוניות, אך עד מהרה הבינו שבארץ ישראל כדאי לייצר שמן מזיתים. קרקעות שונות נבדקו, ולבסוף ניטע מטע זיתים גדול בסמוך למושבה. בשנת 1912 נבנה בית הבד המשוכלל. מכונות מתוצרת גרמניה הובאו במיוחד ארצה, וכמויות אדירות של שמן הופקו בזמן קצר. ענף ייצוא השמן הפך תוך זמן קצר לאחד הענפים הכלכליים המובילים והחשובים בשרונה.

|8| המכונות המשוכללות בבית הבד נותרו כפי שהיו לפני כמעט מאה שנה.

בית הבד התגלה לגמרי במקרה לפני כארבעים שנה. אחד הקצינים ששירת ב"קריה" היה סקרן, ונכנס לחדר שהיה נעול על בריח. כשניכנס פנימה, נרגיש כאילו חזרנו בזמן מאה שנה לאחור. המכונות הגדולות עומדות זו לצד זו, בדיוק כפי שהיו בתחילת המאה ה-20. נוכל לראות את המגרסות בהן רוסקו הזיתים ואת המכבש תחתיו הם נסחטו. כדי למצות את התהליך עד תום, ולהפיק מהזיתים כמה שיותר שמן, חוממה שארית הגפת (רסק הזיתים) בתנור מיוחד הנמצא בסמוך. גם הקירות העשויים אבן כורכר והתקרה הבנויה קורות עץ רחבות, נשארו כמו שהיו פעם.  

נכנס יין – יצא מטוס
לאחר הביקור בבית הבד, נצא חזרה לרחוב דוד אלעזר, נפנה ימינה ונלך עד לקצה הרחוב, שם ממתינה לנו גולת הכותרת של הסיור במושבה שרונה מבני היקב ובית המיזקקה |9|.

בשנת 1891 נערכה בבית העם של המושבה שרונה אסיפה, בה נתקבלה החלטה להקים במושבה יקב גדול וחדיש, כדי להפיק יין מאשכולות הענבים שגדלו בכרמים. תיאודור זנדל, אדריכל המושבה, תכנן את היקב, ובתוך שנה נסתיימה בנייתו. אולמות גדולים בעלי גגות משופעים נבנו, ותחתיהם נחצבו בסלע הכורכר מרתפים ענקיים בעלי תקרות מקומרות. את מבני היקב והמיזקקה חיברו זה לזה באמצעות מנהרה תת קרקעית, צרה וארוכה, בה יכלו לעבור העובדים, ודרכה העבירו את חביות היין בין המרתפים. כמו בבית הבד, גם ביקב נעשה שימוש במכונות סחיטה והתססה משוכללות, ובאופן קבוע אוכסנו במרתפי היקב מאה חביות יין עשויות עץ, שהכילו חמישים אלף ליטרים של יין משובח. כבר כעבור שנתיים יצא משלוח ראשון של 5,000 ליטר יין לשטוטגרט, ומאותו היום הפכה תעשיית היין והכרמים לאחת התעשיות המרכזיות במושבה הטמפלרית.

 
חדר תת קרקעי, חצוב באבן הכורכר, במרתפי בית המיזקקה.

מבנה מספר 27 בצד שמאל של הרחוב, שימש מבנה היקב של המושבה, ומבנה מספר 30 שבצדו הימני היה המיזקקה. גם הכניסה אל מרתפי היקב והמיזקקה אפשרית לקבוצות עם מדריך מוסמך בלבד, ומצריכה תיאום מראש עם מינהלת המושבה. את הביקור נתחיל במבנה המיזקקה. ניכנס אל המבנה, שקומת הכניסה אליו מוזנחת ומלוכלכת, נפנה שמאלה באולם הגדול שלפנינו וניכנס לחדר. כאן נפנה שוב שמאלה, ונחפש את המדרגות שיורדות למטה, אל המרתפים. מיד כשנרד במדרגות העץ נחוש בקרירות שקיימת מתחת לפני הקרקע גם בימים חמים. נגיע לשני אולמות גדולים שתקרתם מקומרת, אך לא נתעכב בהם ונמשיך לרדת במדרגות אל בטן האדמה. בין רגע יתגלה לנגד עינינו חדר עגול, מדהים ביופיו, שעמוד רחב מאבן כורכר ניצב במרכזו ותומך בתקרה. עוד פני שנספיק להתרשם מהחדר המואר באור קלוש, תמשוך את לבנו המנהרה המסתורית שמחברת בין מבני המזקקה והיקב. נפנה שמאלה לתוך המנהרה, שגובהה לא עולה על שני מטרים ורוחבה כמטר אחד. בתוך המנהרה החפורה בסלע הכורכר, ומבודדת מחיי העולם שבחוץ, אין זכר לרעש, להמולה, לחום הכבד או לגשמים שיורדים בחוץ. רק אוויר קריר, נעים וחשוך מלווה אותנו בהליכה לאורך המנהרה הקסומה. בקצה המנהרה, נגיע לאולמות היקב הענקיים. אורכו של כל אולם כ-50 מטר, רוחבם המשותף כ-25 מטר וגובהם כ-6 מטר. באולמות אלה אוכסנו חביות היין של היקב. גם היום פזורות כאן חביות עץ לזכר הימים בהם היה יקב שרונה אחד היקבים המצליחים בישראל. לפני שנצא חזרה אל פני הקרקע, נספר סיפור מרתק נוסף על המרתפים בהם אנו נמצאים.

בראשית שנות ה-30, עם עליית המפלגה הנאצית לשלטון בגרמניה, החלו לחלחל דעותיה אל מושבות הטמפלרים בארץ. הבריטים, שהבינו את המצב, גרשו רבים מתושבי המושבות לאוסטרליה. בכך תם פרק התיישבותם של הטמפלרים בארץ ישראל. שרונה, המושבה המשגשגת, הפכה בתחילה למחנה צבאי בריטי, ולקראת סוף שנת 1947 למחנה של "ההגנה". מרתפי היקב, בהם הופקו יינות משובחים, שימשו למטרות אחרות לגמרי.
בחודש דצמבר 1947, נודע לאנשי "ההגנה", כי הצבא הבריטי מתכנן למכור עודפי מטוסים שברשותו כגרוטאות. תחת כיסוי הסוכנות היהודית, רכש שירות האוויר של "ההגנה" 21 מטוסים, רובם מדגם "אוסטר". בליל ה-21 בינואר 1948 הועברו המטוסים בחלקים, באופן חשאי ובדרכים פתלתלות בין פרדסים, משדה התעופה עקיר (היום מחנה תל נוף של חיל האוויר) למקווה ישראל, ומשם למרתפי היקב בשרונה. במרתפי היקב הענקיים, בהם אנו נמצאים כעת, הורכבו ושופצו המטוסים, ובמהרה הוכשרו 14 מטוסים, שהיוו את התשתית הראשונה לחיל האוויר הישראלי.

 
אולמות היקב הענקיים, בהם פזורים חביות עץ.

ממרתפי היקב נעלה בסדרת מדרגות אל אולמותיו העליונים, ומהם נצא חזרה לרחוב דוד אלעזר. במתחם היקב והמיזקקה |9| מסתיים סיורנו. מכאן נחזור דרך הרחובות דוד אלעזר וקפלן, או דרך השטחים הירוקים של המושבה שרונה, אל המכונית שבמגרש החנייה |1|.