כמה מילים על חשיבות המיומנויות החדשות הנדרשות במאה ה- 21 והניעור המערכתי לו זקוקה מערכת החינוך

פרופ' וולנסקי ופרופ' אבירם המנתחים את גלי השינוי שעוברת מערכת החינוך, מדגישים היבטים שונים. הפרופ' אבירם סבור, ובצדק, שלא ניתן לאמץ מתרבות הלמידה הפינית אלמנטים בודדים המנותקים מהקשרם, מאחר שמערכת החינוך בישראל רוויה כבר בפרויקטים סותרים, וזקוקה לחשיבה אסטרטגית ארוכת טווח הלוקחת בחשבון את צרכיה הספציפיים של  י ש ר א ל, לא של פינלנד. הפרופ' וולנסקי לעומת זאת, המנתח את הגל השלישי של שינוי פרדיגמת החינוך בעולם, מדגיש שני מושגי מפתח בתכנון למידה: מעורבות הלומד בלמידה (engagements), וזיהוי אתגרים בלמידה (challenges), כלומר, השאלה המשמעותית היום בגל השלישי – כיצד נהפוך את הלמידה לרלבנטית לתלמיד, ואיך נגרום לו להיות מעורב יותר בלמידה, כאשר במקביל המוסד החינוכי יהנה מגמישות פעולה גדולה יותר, והמורים יקבלו "שוליים רחבים" בבחירת תכני הלימוד, על פי צרכיו האישיים של התלמיד.

כולנו יודעים ששיטת ההוראה-למידה הפרונטלית המתבססת אך ורק על העברת מידע מהמורה – הניצב במרכז הפודיום לתלמידים הכותבים את דבריו – לא השתנתה מאות שנים מאז מהפכת הדפוס, ואינה רלבנטית יותר לתקופתנו שבה המידע זמין לכל דורש. לעומת זאת, שיטת למידה המבוססת פרויקטים – PBL, מסתמנת כשיטת לימוד המתאימה יותר למיומנויות הבניית הידע במאה ה-21 – החל בחיפוש, מיון וסיווג, וכלה בביקורתיות, יצירה, פרזנטציה ורפלקציה. במסגרת שיטה זו, התלמידים עוסקים בפעילויות חקר מורכבות המשלבות מגוון תחומי דעת. התלמידים מעלים שאלות, מנסחים השערות, מציעים דרכי חקירה יצירתיות, אוספים ומנתחים נתונים ומנסחים את השערותיהם וממצאיהם. כך בונים התלמידים את גוף הידע שלהם בצורה פעילה ואוטונומית וחווים תהליך משמעותי של למידה שמלווה אותם  לאורך שנים.

 

הלמידה סביב פרויקטים, שהיתה בעבר נחלתם של המחנכים הפרוגרסיביים, תופסת היום תאוצה בבתי ספר שונים מסביב העולם. רשת בתי הספר של  HTH, היא אחת הדוגמאות המוצלחות ליישום עיקרון זה. גם בישראל, לא רק בפינלנד ובסן דייגו קליפורניה, מכירים כבר רבים בצורך בלמידה באמצעות פרויקטים, אלא שאצלנו שינויים פדגוגיים מתחילים תמיד מהשדה. גם כאן, כמו בנושא התקשוב, אנו רואים את השינוי מתחיל ב"איים של חדשנות" המפיצים את הבשורה, וקהילת בתי הספר בישראל המלמדים ברוח זו – רק הולכת וגדלה.

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

עם זאת, בישראל, מורים ובתי ספר רבים המנסים לאמץ מודלים של למידה באמצעות פרויקטים, עושים זאת בעיקר בבתי ספר יסודיים ובחטיבות הביניים, וזאת בשל הלחץ העצום המופעל מצד מכבש בחינות הבגרות והחשש שחלילה "יבזבזו" התלמידים זמן יקר ו"יחטאו" בלימוד נושאים שאינם מופיעים בבגרות.
למידה באמצעות פרויקטים – היא למידה קונסטרוקטיביסטית המתבצעת תוך כדי הליך של עשייה אקטיבית, בדרך של הבניית ידע ואחריותו של הלומד על הידע. העצוב הוא, שבעבר היינו חלוצים בחינוך, ממש ברוח הדברים שנעשים כיום בפינלנד. עשינו זאת כאן כבר לפני עשרות שנים, כאשר בקיבוצים לימדו בשיטת הנושאים, כאשר עסקנו בלמידת חקר, כאשר ביצענו מגוון רחב של למידה באמצעות פרויקטים במסגרת "מחר 98". משום מה לא פיתחנו את כל אלה לתוכנית מערכתית ולשינוי מהותי של דרכי ההוראה במערכת החינוך, וניסיונות אלה נשארו בגדר אפיזודות ייחודיות של מורים חדשניים ויצירתיים, שנגדעו על ידי הבגרויות.
מניסיוני, כמי שהובילה בשעתו למידה באמצעות פרויקט ארצי גדול "גם אני יכול" (תלמידים המתכננים מוצרים לאנשים בעלי צרכים מיוחדים), אין לי ספק שתהליכי למידה משמעותיים, למידת מיומנויות ובעיקר למידה המשלבת חוויה נפשית-רגשית וקוגניטיבית, היא הלמידה החיונית לטווח ארוך. כאשר שאלתי אנשים מבוגרים מה הם זוכרים מלימודיהם התשובות הן תמיד בנוסח: "צרפתית שלמדנו באמצעות שנסונים", "אנגלית שלמדנו עם שירי הביטלס" "לימודי המעבדה באופטיקה שם פרקנו והרכבנו עדשות ומצלמות". החברה הצעירים יותר זוכרים את "המסע הישראלי" או את המשלחת לגרמניה, ואין הם מדברים על הבילוי והכיף, אלא על תובנות, על למידה שחרטה משהו בזיכרונם, בנפשם ובמוחם.

מבדקי פיאאק – לעומת פיזה – דגש על מיומנויות העתיד
לאחרונה התבשרנו שגם ארגון ה OECD החל לנטוש את הרעיון שמבדקי ההישגים הבינלאומיים מסוג PISA הם האינדיקטור הבלעדי המנבא הצלחה אקדמית, הצלחה מקצועית, הצלחה כלכלית וכדומה. להזכירכם באותם מבדקים מגיעה ישראל למקומות מאד לא מחמיאים ואולם – הפלא ופלא, הכלכלה שלנו מחזיקה מעמד יפה במשברים העולמיים, אחוזי האבטלה נמוכים לאין שיעור מאלו של האיחוד האירופי, ויש לנו מוניטין רב כ"מדינת סטארטאפ" עתירת יוזמות.
האם מדובר במגמות סותרות? ובכן, כמו בכל דבר, תלוי מה בודקים…
ואכן, אם מסתכלים על הנושא מנקודת ראות שונה, נקודת הראות של מיומנויות העתיד, או כפי ש OECD מגדירים אותם כעת, מבדקי PIAC (התוכנית להערכה בינלאומית של יכולות מבוגרים‏), אנו רואים סדרה חדשה של מיומנויות העומדת למבחן, ובהם, יש לישראלים – אם נשכיל לחזק בקרב תלמידינו מיומנויות אלו – פוטנציאל להשיג תוצאות שונות לגמרי. (למדגם הראשון שיתקיים בישראל השנה יידרשו 5,000 איש והוא ייערך כמפקד לאומי). המבחנים החדשים שיכתיבו את אופי החינוך בעשורים הבאים, יבדקו כ-15 מיומנויות, אשר נמצאו כנדרשות וחשובות ביותר במאה ה-21 וביניהן פתרון בעיות, עבודת צוות, יכולת ניתוח, תקשורת מילולית, השפעה על אחרים, תכנון זמן אישי וקבוצתי, קריאת טקסטים ‏(פרוזה או מסמך‏), יכולת חשיבה במונחים כמותיים, שימוש באינטרנט ובמחשב ועוד. ההמלצות הנלוות מבקשות להתאים את תוכנית הלימודים לצורכי שוק העבודה וכוללות בין היתר תעדוף השקעה ב"משאבים רכים" כמו פיתוח מיומנויות, עידוד למידה בזוגות, הגמשת מערכות החינוך, הכשרה, תמרוץ ותחזוקת מורים באיכות גבוהה.

אגב, במסמך שפרסמו בשנה שעברה אינטל, מיקרוסופט וסיסקו, אשר כונה "הדף הלבן" וזכה להדים רבים, פורטו 10 המיומנויות הנדרשות לעובד במאה ה-21 וביניהן יצירתיות וחדשנות, חשיבה ביקורתית, פתרון בעיות, קבלת החלטות, מיומנויות למידה, תקשורת, עבודה בצוות, אוריינות מידע ‏(כולל מחקר על מקורות, עדויות, הטיות וכדומה‏), אוריינות ICT ‏(טכנולוגיית מידע ותקשורת‏), אזרחות מקומית וגלובלית, חיים וקריירה, אחריות אישית וחברתית ‏(כולל מודעות וכשירות תרבותית‏). ואכן לצד תחום הלימודים, יותר ויותר מעסיקים היום מתחילים לבחון אם המועמדים שלפניהם רכשו מיומנויות כמו חשיבה מסתעפת ועבודה בצוות ואם יש להם תשוקה לעבוד ולפתור בעיות. מיומנויות אלה ניתנות לרכישה, בין היתר, באמצעות עבודה על פרויקטים, ולא ניתן ללמדם על ידי שינון חומר לבחינות.

כאשר אני חושבת על תלמידינו המשתתפים בפרויקט "גם אני יכול", מתחרים בתחרות הרב-תחומית הייחודית "עמל בשביל ישראל", "שוברים את הראש" על פרויקט רובוטיקה במסגרת תחרויות FLL ו- FIRST, לומדים נושא באמצעות מחזמר וריקוד, או מתנסים בפתרון בעיות במרכז היזמות החדש, אני רואה איך התלמידים מתנסים בכל המיומנויות הללו. הם מתמודדים עם פתרון בעיות, משלבים מספר תחומי דעת, עובדים בצוות, מפתחים את התקשורת המילולית, מתמודדים עם תכנון זמן אישי וקבוצתי, משתמשים באינטרנט ובמחשב ולפעילותם יש השפעה חברתית על האחרים. למעשה הם מפתחים כישורים חברתיים ואנושיים, שישמשו כלים מרכזיים להשתלבותם בעולם התעסוקה בעתיד.

הכרה מערכתית וממסדית

אם נחזור למערכת החינוך שלנו, על אף שרבים מאמינים בכך ורבות כבר נכתב על הצורך בלימוד המיומנויות, עדיין אין זה קורה בצורה מערכתית. מיומנויות אלה כמעט אינן נלמדות, לצערי, בכל השיעורים הרבים בהם אנו מכינים את תלמידנו לבחינות הבגרות. משום כך, כאשר אנו בוחנים את מערכת החינוך שלנו, עלינו להתבונן במציאות נכוחה. יש לקחת בחשבון את אין סוף השעות שהמערכת משקיעה ב"תעשיית התגבורים", בשיעורים פרטיים, בתוכניות מיוחדות למען הצלחה בבגרויות, שעולות מיליונים למדינה, לעיריות ולהורים. כל זה אינו קשור ללימוד לשם לימוד, אלא לצורך "התברגות" במקום ראוי באחוז הזכאות.
בהקשר זה, אצלנו בעמל – במטרה להקנות לתלמידי הרשת את המיומנויות שלהם יידרשו בעתיד – התחלנו בפיילוטים של לימודי רטוריקה, debate, תוכנית 'מפתחות לחיים', תחרויות טכנולוגיות המשלבות עשייה בשטח ובכיתה, לימוד רב תחומי במוזיאונים למדע ובספארי, השתתפות במיזמים מתוקשבים המעודדים למידה שיתופית באמצעות רשתות חברתיות, בלוגים ועוד. ואנחנו לא היחידים.
לא מעט בתי ספר, ואף מפמ"רים מסוימים, מכירים בצורך ומתחילים לשלב לימודי מיומנויות לצד תוכניות הלימודים הרגילות. בתחום התקשוב החלה התוכנית הלאומית, במטרה להקנות את מיומנויות המאה ה-21. התוכנית אמנם החלה ביסודיים ומתרחבת לחטיבות הביניים, אך אני ממתינה בכיליון עיניים לראות אותה מיושמת גם בתיכוניים, ויודעת שכאשר נגיע לשם בשעה טובה, נצטרך להתמודד עם התאמתה ללימודים מוכווני בחינות בגרות. (ואולי כבר לא?)

לסיכום: מה ניתן לעשות?

בטווח הארוך, יש לצמצם את מספר בחינות הבגרות לשלוש, ארבע בחינות, ואת רוב הלמידה, לבסס על תהליכים של  הוראה באמצעות פרויקטים. מה שיאפשר לבתי הספר ולמורים לקחת אחראיות על תהליכי ההוראה-למידה המתקיימים בהם.
גם בטווח הקצר יכולה המערכת להתקדם וזאת במספר דרכים במקביל:
הכרה בבתי ספר שכבר מתחילים בלמידה באמצעות פרויקטים –  הקמת ועדה מקצועית, אשר תבחן את תהליכי הלמידה, את התוכניות המוצעות ללמידה באמצעות פרויקטים, את דרכי הביצוע וההערכה. הועדה תבנה קריטריונים בסיסיים לצורך הכרה במודלים לתהליכי הלמידה באמצעות פרויקטים, ותעודד בתי ספר שמלמדים בדרך זו להמיר בחינות בגרות בעבודה על פרויקט, הכנת פורטפוליו ומציאת דרכים לייצוג הידע והתובנות מתהליכי הלמידה. באותם מקצועות שבהם ניתן כבר היום לבצע פרויקט או עבודת חקר כחלק מבחינת הבגרות, יאפשרו לתלמידים לעבוד בצוות ולייצר פרויקטים קבוצתיים, שיהיו מן הסתם מעמיקים, מורכבים ומשמעותיים יותר מהפרויקטים האישיים הנהוגים היום. המערכת תחל בהכשרת מורים להוראה באמצעות פרויקטים (כדוגמת המגמה שנפתחה במכללת קיי ללימוד מורים להוראה ברוח HTH). יש לשלב בכל המוסדות להכשרת מורים הכשרה להוראה באמצעות פרויקטים. זאת ועוד – כדאי לנצל את כניסת הרפורמות "עוז לתמורה" ו"אופק חדש", המאפשרות שעות פרטניות, לשילוב הנחייה וחונכות אישית של מורים את תלמידיהם, כך שכל מורה ילווה קבוצה מצומצמת של תלמידים, שאותם יכיר היטב, ולהם יעניק הנחייה הדרכה וייעוץ אישי. או בקבוצות קטנות.
כך או אחרת, עלינו לשאוף להקניית מיומנויות המאה ה-21  לא רק בתקשוב, אלא בכל התהליכים החינוכיים והלימודיים המתרחשים בבית הספר, וזאת, לדעתי, ניתן יהיה לעשות רק באמצעות מעבר ללמידה באמצעות פרויקטים רב תחומיים.
על מנת שניתן יהיה להיכנס לכך בצורה מערכתית, נדרשת הכרה מערכתית וממסדית, ו"שחרור" בתי הספר להוראה אוטונומית המאפשרת למורים לקחת אחריות על תהליכי ההוראה, ולתלמידים – על תהליכי הלמידה.
לאופי הישראלי מתאים לפתח חשיבה יצירתית, יזמית, רב תחומית, חשיבה מסתעפת, למידה בצוותים.
הגיע הזמן שנבצע שינוי משמעותי ונוביל את לימודי התיכון לכיוון הזה.

מקורות נוספים

Nuts and Bolts of Project Based Learning

הפדגוגיה של ה – PBL ד"ר שרמן רוזנפלד 2.1.12 מכון מנדל, ירושלים

תקצירי ההרצאות בכנס השני בנושא: מיומנויות המאה ה 21- בהוראה ובהכשרת מורים,
מודלים פדגוגיים ושילובם במערכת החינוך, מכון מופ"ת
 

 

 

 

 

 

 

 

שני גלים בולטים בהיסטוריה של החינוך הציבורי

•  Education (דיואי, פרובל, מונטסורי, ויגודסקי ופיאז'ה)
• תפיסת ה- essential או הסטנדרטים בחינוך

הגל הראשוןEducation –  (דיואי, פרובל, מונטסורי, ויגודסקי ופיאז'ה) שפעל והשפיע רבות על המחשבה החינוכית במאה העשרים היה הגל החינוכי שהושפע מדיואי, ויגודצקי ופיאז'ה, הדגש העיקרי היה לשים את הילד במרכז ולהתייחס לתהליכים הקוגניטיביים והחברתיים שלו. בהדרגה גל זה נדחק לשוליים.

הגל השני (תפיסת ה -essential או הסטנדרטים בחינוך) אומר את ההיפך, "לא כל כך מעניין אותנו עולמו של הילד", אלא מה הוא חייב לדעת. כלומר הידע של התלמיד נמדד ביחס לסטנדרטים. גל חינוכי זה הלך והתחזק במהלך שני העשורים האחרונים.

הביקורת על הגל הראשון – "תכנית הלימודים היא זו שקובעת ומעצבת בפועל את מה שלומד התלמיד (secret garden). תחושת אי-סדר בשל היעדר סטנדרטים. הגל הראשון נקלע למציאות שבה חש המערב כי הוא מאבד את מקומו במרוץ לחלל (הסובייטים הקדימו את האמריקאים), וכך, בין היתר התחזקו אלו שטענו שצריך למדוד את הידע של התלמיד. נוכח מגמות אלו, שהיו בעיקר בארה"ב, הגל הראשון נאלץ לקפל בהדרגה את דגליו ולצמצם את יעדיו.

עליית הגל השני בחינוך הציבורי, התאפיינה בשלושה אלמנטים – רצון להבטיח סטנדרטים בכל שלבי החינוך, העמקת מעורבות ושליטת המדינה בחינוך והרצון להבטיח את אחריות המדינה לתוצאות. ואולם לא לעולם חוסן, ואלו עיקרי הביקורת על הגל השני:

• לא ניתן לכוון את התהליכים הקוגניטיביים במוחו של התלמיד בצורה אחידה, היות שתהליכי הבניית הידע במוח מורכבים מאד ושונים מתלמיד לתלמיד.
• הסטנדרטיזציה מכוונת אך ורק לממוצעים של הכיתה ומתעלמת מהטובים ומהחלשים.
• תוכניות חינוכיות כגון No child left behind המבוססות על סטנדרטים, יצרו מציאות חינוכית שאין בה חדשנות ואין בה יצירתיות דווקא בגלל השפעת הסטנדרטים
   

לתרבויות הירארכיות יש יתרון טבעי מבחינת היערכות חינוכית של הגל השני. מסתבר שמדינות דרום מזרח אסיה הן המרוויחות העיקריות מהתחזקות הגל השני בחינוך. מאחר שבמדינות אלו יש תרבות הירארכית, קל להן יחסית להתמודד עם בחינות הישגים המבוססות על סטנדרטים נוקשים. למעשה הן מצליחות יותר אך ורק במבחנים המבוססים על סטנדרטים.

במתח שבין שתי השקפות אלו, אנו עדים עכשיו לניצנים של עליית הגל השלישי 

המעבר לחברת הידע 
הגל השלישי בחינוך הציבורי נובע מהמציאות הכלכלית הגלובלית המשתנה, שקובעת במידה רבה את כיווני ההתפתחות בחינוך :

• ידע זמין ופתוח לכל
• קצב מהיר של התחדשות הידע
• ריבוי של מקורות מידע וידע
• ריבוי פרשנויות לידע
• המעבר לכלכלת הידע
• מכירת שירותים מבוססים על צריכה גוברת של ידע
• כניסת טכנולוגיות המידע והאינטרנט לכל תחומי החיים והתעסוקה

ציפיות מהיחיד בשוק העבודה הגלובלי המשתנה
יכולות לתקשורת אישית, הסתגלות לשינויים מהירים ולעבודה בצוות, גמישות ביחסי אנוש, יכולת פתרון בעיות, יכולת להתמודד עם ביקורת עצמית, יכולת ניהול עצמית, יצירתיות, יזמות וראייה ביקורתית, יכולת להשתלב באמצעות למידה עצמית בנושאים חדשים ומתעדכנים בכל מקום בעולם ובכל נושא

השלכות שינויים אלו בשוק העבודה על מערכות החינוך בעולם
עולם העבודה מתחיל היום לעבוד כמו בתי ספר, משימות חקר , צוותי לימוד לנושאי חדשים וכדומה. משום כך אנו רואים היום את תחילתן של הגדרות חדשות של תפוקות החינוך בעולם: פיתוח חשיבה שיפוטית וביקורתית, עידוד חשיבה יזמית, יכולת שימוש מוגברת בטכנולוגיות המידע והאינטרנט, למידה בצוות ועבודה בצוות, יכולת עיבוד והפקה של ידע חדש

השלכות המגמה החדשה על מסגרות התכנון הבינלאומיות בחינוך

• התגבשות תפיסה חדשה של מבחנים בינלאומיים במדינות המפותחות (החל משנת 2015 ). גורמי הOECD  מודעים להשפעת הגל השלישי בחינוך הציבורי ומה שקורה בפינלנד, ולכן הם נערכים אחרת לבחינות הבינלאומיות.  עיקר המבדקים יתבססו החל משנת 2015 על הבנה. (ראו מאמר על מבדקי PIAAC החדשים)
• קידום התקשוב בבתי הספר – מחשב לכל תלמיד בכיתה או שילוב מחשבים ניידים בלמידה בכיתה ( 1 to 1 computing ), לכך מכוונים גם דוחות הבנק העולמי והOECD.
• התגבשות מושג חדש : חיזוק איכות הלמידה מול כמות הידע
• Less is more – בפינלנד אנו רואים פחות מקצועות לימוד אך יותר דגש על פיתוח יכולת העמקה של התלמידים.

גם סינגפור נערכת לתכנית חינוכית חדשה הנקראת Teach less learn more וכך גם בהונג קונג ובמחוז אלברטה בקנדה.  בהכללה ניתן לומר "תנו לתלמידים כלים קוגניטיביים ללמידה, הבנה והמשגה על חשבון עוד מקצוע לימוד ועוד ידע כמותי"

שני מושגי מפתח בתכנון למידה מקבלים דגש: מעורבות הלומד בלמידה (engagements), וזיהוי אתגרים בלמידה
(challenges), כלומר, השאלה המשמעותית היום בגל השלישי – כיצד נהפוך את הלמידה לרלבנטית לתלמיד, ואיך נגרום לו להיות מעורב יותר בלמידה.

הגל השלישי – התחלתו של שינוי פרידגמתי בעולם:
Paradigm shift or New Progressivism

• ביזור עמוק של סמכויות לבתי ספר
• גמישות פעולה גדולה יותר למוסד החינוכי
• יותר דרגות חופש למורים
• התלמיד במרכז תכנון הלימודים
• תרבות של אמון

והיכן ישראל ? 
התרבות הישראלית הנה יזמית וחדשנית במהותה, ולכן הסטנדרטיזציה הנוקשה הנהוגה בה, מנוגדת לרוח היזמית הישראלית!  אמנם קיימים איים בודדים של בתי ספר בישראל המעודדים למידה חדשנית ולמידה מאותגרת בעיות (PBL ), אך בפועל, נוכח מעמד ישראל במבחנים הבינלאומיים – נוצרה תגובה טראומטית במערכת החינוך בארץ, בעיקר בגלל השפעת התקשורת. השפעות הטראומה הזו באה לידי ביטוי בשאיפה להעמיק את תרבות העבודה הריכוזית במערכת. מבחינת בתי הספר בארץ, אפשר לומר שנוצרה " אבן ריחיים" על צווארם, אשר לוחצת יותר ויותר לכיוון סטנדרטיזציה ומדידה של בחינות והישגים. היו אמנם, ניסיונות חלקיים בהענקת דרגות חופש יותר למורה ולשיטותיו (פרופסור ענת זוהר, תכנית הלימודים החדשה בהיסטוריה, ניהול עצמי לבתי ספר), אך אלו נותרו שוליים מבחינת השפעתם. יוזמות של בתי ספר בודדים "לצאת מהקופסה" ולשנות כיוון, נתקלות במציאות של חסם המבחנים החיצוניים. ולכן, מדגיש פרופסור עמי וולנסקי, חזרנו למציאות משתקת מבחינת מערכת החינוך: 

• הטכנולוגיה מכתיבה את הפדגוגיה (במקום להיפך)
• המערכת קפואה עמוק בתוך השקפת הסטנדרטים
• מדיניות הסטנדרטים מעיקה על המורים ומפחיתה את אטרקטיביות מקצוע ההוראה

למרבה הצער, ישראל מתרחקת, אפוא, מהגל השלישי בחינוך, כאשר בו זמנית, מדינות אחרות כבר מתחילות להיערך לקראתו. 

קישורים נוספים

מחיר הסטנדרטים במערכת החינוך המודרני

רפורמות בחינוך לאן? מגמות בין-לאומיות

הלקחים הפיניים: מה העולם יכול ללמוד מהשינוי החינוכי בפינלנד? (סדרה על רפורמות בבית הספר)

לקחים מפינלנד

תפקודם של מורים: לקחים המופקים לאור בחינת מערכות חינוך מסביב לעולם

מדוע המורים בפינלנד טובים יותר?

להתראות PISA שלום PIAAC

נראה שתוכנית התקשוב הלאומי מבוססת על הנחות יסוד מקבילות לאלו של מערכות החינוך המתקדמות בעולם. ההנחה היא שיש לאפשר לכל משתמש (מורה ותלמיד) פעילות אוטונומית, מבוססת על מרחב דיגטאלי באמצעות מיכשור מתקדם. אלא שבניגוד למערכות החינוך המתקדמות בפינלנד, מדינת ישראל החליטה באמצעות תוכנית התקשוב הלאומי שתהליך הפיכת המשתמש ליותר דיגיטאלי מחייבת הן תכנון שיטות לימוד ומערכי שיעור "מלמעלה" באמצעות קביעת סטנדרטים ללמידה ולהערכה, והן תכנון מלמעלה וסטנדרטי של תהליך השוואה והטמעת החומרה אצל המשתמשים, מורים ותלמידים כאחד. וכאן מתחיל להיווצר פער. 

החומרה הדיגטאלית מתקדמת ומתפתחת בקצב מהיר יותר מכפי שאפשר להטמיע. אי אפשר לצפות ולתכנן את התפתחות הטכנולוגיה העתידית. לכל אחד יש את האג'נדה שלו לגבי המיחשוב העתידי הצפוי לנו. אם בשנת 2009 היה המחשב הנייד הפופולרי ביותר הן במכירה והן בשימוש, הרי בשנת 2011 כבר אפשר לראות את השינוי הגדול. על פי מחקר של חברת גרטנר, כמות הקשרים בין מכשירים ניידים וסלולרים היא זאת שמובילה את החדשנות הטכנולוגית בעתיד. זאת ועוד, המיחשוב הפופולרי הן במכירות והן בשימוש בפועל, הפך להיות נייד לגמרי [סמארטפונים, טאבלטים..]. לא ירחק היום  ומסך המגע יוחלף בתנועות ידיים, מסך המחשב יוחלף ב Smart glass, וה"לוח החכם" האינטראקטיבי – במקרן ידני קטן המיועד לניידים ה LightPad. בהתאם לכך, יעודכנו גם שיטות הלמידה, מערכי הלמידה והשיעורים.

מכאן, שהפער שנוצר רק יגדל ויש לכן להתייחס לסוגיית האוטונומיה התפקודית של מורים בהוראה בצורה אחרת.
פרופ' עמי וולנסקי מנתח את השיטה הפינלנדית בהוראה וטוען שאנחנו אמורים היינו להגיע לשינוי פרדיגמה בגל השלישי בחינוך, Paradigm shift or New Progressivism, הכולל: ביזור עמוק של סמכויות לבתי ספר, גמישות פעולה גדולה יותר למוסד החינוכי, יותר דרגות חופש למורים, התלמיד במרכז תכנון הלימודים, תרבות של אמון.

גם פרופ' לינדה המונד מגיעה למסקנה דומה, והיא שמערכת החינוך בפינלנד עובדת הפוך מכפי שמקובל בארה"ב (וגם בישראל). זוהי מערכת שבה אין כמעט ניהול מרכזי; אין כמעט מערכת לימודים מחייבת; אין מדידת הישגים בית ספרית (פרט, כמובן, למבחנים הבינלאומיים); אין השוואות בין בתי ספר; ואין תגמול או ענישה לבתי ספר לפי מידת ההצלחה הלימודית שלהם. כדי לתפקד כמעבדה לשיטות לימוד, המורים בפינלנד מחונכים בשיטה יוצאת דופן. ראשית, רק ה-15% המצטיינים מקרב הסטודנטים בפינלנד יכולים להתקבל ללימודי הוראה, ותור ההמתנה לקבלה הוא ארוך. שנית, לימודי ההוראה נמשכים חמש שנים, ובניגוד למה שמקובל בארה"ב (או בישראל), לא מלמדים את המורים בעיקר את תוכניות הלימוד או את שיטות ההוראה המקובלות, אלא מתמקדים בלימוד של שיטות מחקר ופתרון בעיות, ובנוסף, המורים כולם לומדים הוראה לבעלי צרכים מיוחדים. ההערכה של המונד היא כי הסיבה העיקרית לכך שהתלמידים בפינלנד מצליחים טוב יותר במבחנים הבינלאומיים, אינה מאחר שתוכנית הלימודים שלהם מקיפה יותר או שהם לומדים יותר שעות, הסיבה לכך היא שהתלמידים בפינלנד לומדים להתמודד טוב יותר עם בעיות, וכיצד פותרים אותן – לא משנה אם מדובר בבעיה במתמטיקה, בשפה או במדע.

המסקנה היא שאוטונומיה תפקודית למורה היא הכלי החברתי המאפשר איכות ומצוינות בהוראה ובלמידה.
סלברג הפיני כתב על הצורך באוטונומיה בתהליך הבחירה של החומרה, ויותר מכך גם בתהליך הפיתוח וההתאמה של התכנים ושיטות הלימוד. המטרה אינה לתכנן מלמעלה תהליך שיוביל לאוטונומיה של המורה, אלא לאפשר למורה להגיע למצוינות בעזרת תהליך הסתגלות והתאמה אוטונומי. יותר החלטות בידי המורים לגבי סוג החומרה שיש להטמיע, במקום לקבוע מראש מה טוב לכולם. יותר כלים, תמיכה טכנית, לגיטימציה, זמן ותגמולים למורים בתהליך פיתוח שיטות למידה, מערכי שיעור המותאמים למרחב הדיגיטאלי ופחות תכנון ריכוזי של מערכי שיעור ושיטות למידה המותאמים לחומרה ספציפית ולשיטות מובנות מראש.

שינוי התפיסה של מערכת החינוך לתמיכה רלוונטית ביכולות של המורים בתהליך ההסתגלות שלהם במקום "הובלה מלמעלה", יכולה לתת תוצאות עקיפות מעניינות. במערכת החינוך בפינלנד למדנו שכשמאפשרים ותומכים במורה, הוא עצמו מפתח "תפיסה של איפשור" ותמיכה ביכולות ובאפשרויות של כל תלמיד. באופן זה מתפתחת מערכת חינוך המבוססת על הדדיות, שיתופיות, אמון ובעיקר לגיטימציה ותמיכה באוטונומיה אישית וקבוצתית המובילה להסתגלות מהירה יותר ופתרונות מותאמים יותר למציאות משתנה, הן אצל המורים והן אצל תלמידהם. על פי מבחן התוצאה, מתברר שזה הכיוון הרצוי.

לבלוג של ד"ר אלון הסגל, לחץ כאן

טעות לחשוב שניתן לממש "משהו קטן" מהמציאות הפינית, בעידן של מהפכות דרמטיות בכל האספקטים של הקיום האנושי. הדבר דורש שינוי מערכתי כולל ואסטרטגי. אם ננסה להעתיק, כפי שאנחנו עושים בדרך כלל, אלמנטים מסוימים מהמאפיינים של מערכת החינוך הפינית ולטעת אותם במערכת הישראלית – ניפול שוב לזרועותיה החמימות והקטלניות של ההתמכרות לפרויקטים סותרים או לשיטת הטלאים. עלינו לאמץ את מתודולוגיות החשיבה השיטתית והעקביות הביצועית הפינית – בהתאם למקרה הפרטי של ישראל.

פרופ' אבירם, ראש המרכז לעתידנות בחינוך באוניברסיטת בן גוריון : כשאני קורא, לאחר שנתיים, את הדברים שאמרתי במפגש בעמל, אין לי לצערי שום דבר משמעותי להוסיף. כמעט דבר לא השתנה, להוציא עובדה אחת משמעותית: בישראל מופעלת עכשיו תוכנית תקשוב ממלכתית בהיקפים גדולים מאוד, ומעורבים בה כבר בשלב זה מאות בתי ספר. לצערי התוכנית סובלת מכל הבעיות אליהן התיחסתי בדברי לפניכם – הדגש הוא כמעט רק על לוגיסטיקה ובעיקר ארגון והפצה של ציוד מחשוב בבתי ספר (כעת מחשבים ניידים למורים ובהקשרים מסוימים לתלמידים, ובחלק מהמקרים כיתות חכמות או כמה ממאפייניהן). הדרישות טכנוקרטיות במהותן – מורים ובתי ספר נדרשים לדווח באופן מתוקשב על כמות השימוש בתקשוב. מהבחינות הללו היא מרשימה.

אלא שמעבר לרמת ההצהרות, ברמה הממלכתית אין בה שום ניסיון ליצור מהפכה חינוכית-פדגוגית וארגונית שתהפוך את בית הספר לארגון חינוכי מתוקשב. שהרי הספר במובן המודרני שלו, והפדגוגיה מבוססת הספר, אינם מתיישבים עם הציביליזציה המתוקשבת, וברור שאין היום צורך בבית שאליו יש ללכת כדי ללמוד.

ואפשר להבין את החשש. כדי להסב את בית הספר לארגון חינוכי מתוקשב, יש להגדיר באופן ברור ואופרציונלי את מטרות החינוך וצריך להתמודד באופן שיטתי וארוך-טווח עם השאלה: מהי הדרך המתאימה לממש מטרות אלו במסגרת הציביליזציה המתוקשבת? התשובות אינן ברורות מאליהן ודורשות חשיבה אסטרטגית חינוכית ופדגוגיה ארוכת טווח. מדובר על מאמץ רדיקלי ותובעני שאינו שכיח בחינוך – הוא מתרחש בו רק עקב שינויים חיצוניים מהפכנים. כך היה בעולם המתועש בסוף המאה התשע עשרה ותחילת המאה העשרים, כשעוצבה דמותה של מערכת החינוך הקיימת היום. וכך גם בארץ ישראל, לאחר שהחינוך שעוצב בה מחדש בעקבות מלחמת השפות כחינוך ציוני מודרני – הפך להיות, עם קום המדינה, כלי מרכזי לבנייתה של החברה חדשה.

המהפכות המתרחשות היום סביבנו בכל ההקשרים של חיינו דרמטיות לא פחות, כך שבסופו של דבר לא יהיה מנוס מהמהלך הזה ומהמהפכה שהוא דורש. השאלה היא רק אם הוא יתבצע על ידי הממלכה ויביא לחיזוקו של החינוך הממלכתי (כפי שאני מקווה), או יהפוך כמו תחומים אחרים בחיינו לנחלתם של גופים פרטיים (כפי שמתרחש כבר היום), שיבצעו מהפכות מקומיות בחינוך – מה שבסופו של דבר ישנה לחלוטין את טבעה של מערכת החינוך.

שאלה: אומרים שהרפורמה של שנת 1994 בפינלנד היתה נקודת המפנה שם – עד אז מערכת החינוך הייתה דומה לישראל ולמדינות אחרות, אבל בשנת 1994 פינלנד ביזרה כל מערכת החינוך ואת תכניות הלימוד והעניקה למורים הרבה יותר אוטונומיה בפיתוח תכניות לימודים בית-ספריות. מאז ועד היום, כמו שראינו בתוכנית "המקור" של מיקי רוזנטל, הלמידה שם מתרחשת בסביבה לימודית שאין בה לחצים וחרדות, היא אינה מוכתבת ע"י משטר חיצוני של בחינות, ובאופן כללי יותר עונה על ה"גל השלישי" של המיומנויות, שארגון ה oecd מדגיש עכשיו והן לא 'פיזה', אלא 'פיאאק' - וביניהן: פיתוח חשיבה שיפוטית וביקורתית, עידוד חשיבה יזמית, יכולת שימוש מוגברת בטכנולוגיות המידע והאינטרנט, למידה בצוות ועבודה בצוות, יכולת עיבוד והפקה של ידע חדש, ו… כן.. חזרה לקריאה של טקסטים איך אפשר לדעתך ליישם משהו מזה גם אצלנו.. עם כל האנומליות והחרדות של ישראל ?

פרופ' אבירם: אכן, כדבריך, בפינלנד התבצעה בשנת 1994 רפורמה מהותית שנבעה מחשיבה אסטרטגית עמוקה על המטרות הרצויות בחינוך בעידן שלנו, ועל האמצעים המתאימים לכך. רפורמה זו הובילה לשינוי דרמטי – רעיוני, ארגוני ופדגוגי של כל המערכת. ועל דרך השלילה –

• הפינים לא העתיקו באופן אוטומטי מודלים אופנתיים מן העולם – אלא חשבו בעצמם (מה שאנו יודעים היטב לדרוש מכל תלמיד)
• הפינים – בניגוד למקובל במקומותינו וברוב המקומות האחרים בעולם – אינם סוגדים ל"מולך" של הסטנדרטים והמבחנים הבינלאומיים (ולמרות זאת מצליחים בהם) – אלא חושבים ברמה ממלכתית ושיטתית על החינוך הרצוי, הבוגר הרצוי, הפדגוגיה הרצויה המבנה הארגוני הרצוי, ובנוסף – באופן מפתיע – מיישמים באופן שיטתי ועקבי את המסקנות שלהם.
•  הפינים – שוב, בניגוד מוחלט למקובל במקומותינו וברוב המקומות האחרים – לא התמכרו לשורה אינסופית של פרויקטים בהיקפים שונים, שחלקם נמצאים בסתירה האחד לשני. הם אינם חושבים בשיטת "טלאי על טלאי", אלא פרמו את האריג הישן וארגו אחד חדש, השונה מהותית מהקודם.
• הפינים אינם חותרים ליעדים כמותיים קצרי טווח אלא פועלים לאורך שני עשורים לאור מטרות ארוכות טווח, איכותיות במהותן.
• הפינים, כך נראה, כשזה מגיע לחינוך ופדגוגיה, אינם מדברים בשפה של מטרות ערטילאיות הניתנות להבנה באין סוף אופנים, שפה היוצרת מערכת חינוכית מבולבלת ומבלבלת. הם נוקטים בטרמינולוגיה של מטרות ערכיות ברורות, שמתורגמות לתהליכים מעשיים. אותם תהליכים מוגדרים היטב בקנה מידה לאומי ובאופן עקבי ברמות הפדגוגיות, הארגוניות וההערכתיות.

לדעתי, זה בדיוק מה שאנחנו צריכים לעשות. אי אפשר לממש "משהו קטן" מהמציאות הפינית, בעידן של מהפכות דרמטיות בכל האספקטים של הקיום האנושי. הדבר דורש שינוי מערכתי כולל ואסטרטגי.
אם ננסה להעתיק, כפי שאנחנו עושים בדרך כלל, אלמנטים מסוימים מהמאפיינים של מערכת החינוך הפינית ולטעת אותם במערכת הישראלית – ניפול שוב לזרועותיה החמימות והקטלניות של ההתמכרות לפרויקטים סותרים או לשיטת הטלאים. עלינו לאמץ את מתודולוגיות החשיבה השיטתית והעקביות הביצועית הפינית – בהתאם למקרה הפרטי של ישראל.

ובכן, האם ניתן בישראל לבצע מהלך של חשיבה אסטרטגית מקיפה כל כך וליישם אחר כך בעקביות כמעט לאורך שני עשורים את תוצאותיה? השאלה היא במהותה שאלה של רצון ותרבות פוליטית, ומהם הערכים החברתיים באותו זמן .
עד שנות השישים או השבעים הייתה החברה היהודית בארץ ישראל ואחר כך בישראל כל כולה פועל יוצא של חשיבה אידיאולוגית מרחיקת לכת וביצוע עקשני של מסקנותיה – לעיתים קרובות כנגד כל הסיכויים. מבחינה זו, ניתן לומר שהיינו החברה החלוצית היוזמת והנועזת ביותר בתולדות העידן המודרני. והדברים נכונים כמובן גם ביחס לתחום החינוך.
האם נוכל לחזור ולשקם את היכולות הללו? אינני יודע.
לשם כך יש לנתח באופן עמוק מה השתנה בחברה הישראלית מאז, ולהתמודד ברצינות עם השאלה – האם המאפיינים החברתיים-תרבותיים-פוליטיים שאפשרו לנו לפעול באופן אסטרטגי בעבר, ואשר מאפשרים לפינים לעשות זאת בהווה, יכולים להתקיים אצלנו גם בעשור השני של המאה העשרים ואחת.
כל שאני יכול לומר הוא שאני מקווה מאוד שכן, ושכל מי שחפצים בטובתה ובקיומה ושגשוגה של החברה הישראלית – צריכים לפעול בכל כוחם למען המטרה הזאת.

מאת: רפאלה בלס

הלאה למרצדס של הניידים – המחשב הגמיש המתקפל של סוני, מחשב טלוויזיה מולטימידיה לכל דבר הנצמד לקיר ממש כטאפט, ובגמר השימוש מקפלים אותו יפה חזרה ומכניסים לכיס החולצה. "אבל גם זה עומד להתיישן" מבטיח הסגל, "היות שכרגע עובדים על טכנולוגיה מוגברת שתוך חמש שנים תעשה את כל זה – רק בתלת מימד. אגב, רשת אל ג'זירה, הודיעה שאת משחקי המונדיאל הבא, היא עומדת לשדר בתלת-מימד". רחש התעלפות קל נשמע בקרב הגברים בקהל כשעיניהם התערפלו בזה אחר זה.