"אף ילד לא נותר מאחור…" האמנם?

עברתי לאמריקה לפני 12 שנים. עם אשתי טרי ועם שני ילדינו. בעצם, האמת היא שעברנו ללוס אנג'לס- במחשבה שעברנו לאמריקה… אך בכל מקרה, זו רק טיסה קצרה מלוס אנג'לס לאמריקה. הגעתי לכאן לפני 12 שנים, וכשהגעתי לכאן, נאמרו לי כל מיני דברים, כמו: "האמריקאים לא מבינים אירוניה." כבר שמעתם את הרעיון הזה? זה לא נכון. טיילתי לאורכה ולרוחבה של הארץ הזאת. ולא מצאתי שום ראיה לכך שהאמריקאים לא מבינים אירוניה.זה אחד מאותם מיתוסים תרבותיים, כמו, "הבריטים הם מאופקים." אני לא יודע למה אנשים חושבים כך. הרי פלשנו לכל מדינה שנקרתה בדרכנו! אבל לא נכון שהאמריקאים לא מבינים אירוניה, אני רק רוצה שתדעו שזה מה שאנשים אומרים עליכם מאחורי גבכם. שכאשר אתם יוצאים מחדרי סלון באירופה, אנשים אומרים, "תודה לאל, איש לא נהג באירוניה בנוכחותכם." אבל לי היה ברור שהאמריקאים מבינים אירוניה, כשנתקלתי בחוק: "אף ילד לא נותר מאחור" כי מי שחשב על השם הזה ללא ספק מבין אירוניה, נכון? הרי הוא מותיר מיליוני ילדים מאחור. אני יכול להבין מדוע זה איננו שם אטרקטיבי במיוחד לחוק: "מיליוני ילדים נותרים מאחור". אני יכול להבין את זה. -"מה התוכנית?" -"ובכן, אנו מציעים להשאיר מיליוני ילדים מאחור, וככה זה יעבוד…" וזה עובד יופי. בחלקים מסוימים של המדינה, 60% מהילדים נושרים מבית הספר התיכון. בקהילות ילידי אמריקה, מדובר ב-80% מהילדים. אם נפחית את המספר הזה בחצי, לפי הערכה מסוימת זה יניב לכלכלת ארה"ב תוך 10 שנים רווח נטו של כמעט טריליון דולר. מנקודת מבט כלכלית, אלו נתונים טובים, נכון? שמראים שכדאי שנעשה זאת. למעשה, המחיר הוא עצום לנקות את הנזק שנגרם עקב משבר הנשירה.

משבר הנשירה הוא רק קצה הקרחון

אבל משבר הנשירה הוא רק קצה הקרחון. מה שלא נכלל בו הוא כל הילדים שעדיין בבית הספר אך הם משתעממים שם, לא נהנים להיות שם, לא מפיקים ממנו שום תועלת ממשית. ​והסיבה לכך היא לא שאיננו משקיעים מספיק כסף. אמריקה משקיעה יותר כסף בחינוך מאשר רוב המדינות האחרות. הכיתות הן קטנות יותר מאשר במדינות רבות. ויש מאות יוזמות בכל שנה שמנסות לשפר את החינוך. הבעיה היא, שהכל הולך לכיוון הלא נכון. ישנם שלושה עקרונות שבהם חיי האדם פורחים, והם עומדים בסתירה לתרבות החינוך שמאלצת את רוב המורים לעמול קשה ואת רוב התלמידים – להחזיק מעמד.

שלושה עקרונות לחיי שגשוג ופריחה

התלמידים מצליחים כשמכירים במגוון הכישורים שלהם

הראשון הוא זה: בני אדם הם מטבעם שונים ומגוונים. ברשותכם, אשאל אתכם לכמה מכם יש ילדים משלכם? אוקיי. נכדים? מה בנוגע לשני ילדים ומעלה? בסדר. וכל היתר, ודאי יצא לכם לראות ילדים? – אנשים קטנים שמסתובבים בשטח. אני מוכן להתערב איתכם, ואני בטוח שאזכה בהתערבות. אם יש לכם שני ילדים ומעלה, אני מוכן להתערב שהם שונים לחלוטין זה מזה. נכון? נכון? אין סיכוי שתתבלבלו ביניהם, נכון? כאילו, "מי מהם אתה? תזכיר לי. אמא שלך ואני רוצים להשתמש במערכת קידוד צבעים, כדי שלא נתבלבל." החינוך במסגרת "אף ילד לא נותר מאחור" מבוסס לא על גיוון, אלא על אחידות. הוא מעודד את בתי הספר לגלות מה ילדים יכולים להשיג בקשת תחומים צרה מאד. אחת ההשפעות של "אף ילד לא נותר מאחור" היתה צמצום המיקוד למגמות המדע, הטכנולוגיה, ההנדסה והמתמטיקה. הן חשובות מאד. לא באתי הנה לטעון נגד המדע והמתמטיקה. אדרבא, הם הכרחיים, אך לא מספיקים. חינוך אמיתי צריך לתת משקל שווה לאמנות, למגמות ההומניות, לחינוך הגופני. הרבה מאד ילדים, לפי הערכה אחת, באמריקה כיום, משהו כמו 10% מהילדים, בגלל הכיוון הזה, מאובחנים כבעלי מחלות שונות תחת הכותרת הכללית של הפרעת קשב וריכוז. אני לא אומר שאין דבר כזה. אני רק לא מאמין שיש מגפה בהיקף כזה. אם אתם מושיבים ילדים, שעה לאחר שעה, לעשות עבודה משרדית נחותה, אל תהיו מופתעים כשהם יתחילו להתנועע בעצבנות, נכון? רוב הילדים אינם סובלים מהפרעה פסיכולוגית. הם סובלים מילדות.  ואני יודע זאת מכיוון שביליתי את ראשית חיי כילד. עברתי את כל התהליך. הילדים מצליחים יותר מכל בתכנית לימודים רחבה שרואה בחיוב את כישוריהם המגוונים, ולא רק חלק קטן מהם. ודרך אגב, האמנויות לא חשובות רק בגלל שהן משפרות את הציונים במתמטיקה.הם חשובות בגלל שהן פונות למקומות בהוויה של הילד, שאלמלא האמנות לא היתה נגיעה בהם.

כשמציתים את ניצוץ הסקרנות של הילד, הוא ילמד ללא כל עזרה נוספת

העיקרון השני שגורם לחיי אדם לפרוח הוא הסקרנות. אם אתם יכולים להצית את ניצוץ הסקרנות של ילד, הוא ילמד ללא כל עזרה נוספת, לעתים קרובות מאד. ילדים הם למדנים טבעיים. זהו הישג אמיתי, לכבות את היכולת המסוימת הזו, או לחנוק אותה. הסקרנות היא המנוע להצלחה. הסיבה שאני אומר זאת היא שאחת ההשפעות של התרבות הנוכחית כאן, אם אוכל לומר זאת, היא פגיעה במקצועיות המורה. אין שום מערכת בעולם או שום בית-ספר במדינה הזו שהם טובים יותר ממוריהם. המורים הם מעיין החיים של ההצלחה בבתי הספר. אבל ההוראה היא מקצוע יצירתי. ההוראה, במובנה הנכון, איננה מערכת משלוחים. המטרה היא לא להעביר סתם מידע שהתקבל. מורים מעולים עושים זאת, אך בנוסף לכך הם גם מורים רוחניים, שמנסים לעורר, לגרות, לעניין. אתם מבינים, בסופו של דבר, העיקר בחינוך הוא הלמידה. אם אין למידה, אין חינוך. ואנשים יכולים לבזבז כמות עצומה של זמן בדיבורים על חינוך מבלי לדון כלל בלמידה. הטעם היחיד בחינוך הוא לגרום לאנשים ללמוד.

במקום לעורר את כוח הדמיון והסקרנות, מנחילים תרבות של ציות
חבר שלי, חבר ותיק למען האמת, ותיק מאד, הוא מת. זה הכי ותיק שאפשר, חוששני. אבל אדם נפלא… הוא היה. פילוסוף נפלא. הוא נהג לדבר על ההבדל במובן של הפעלים הקשורים ב"מטלה" ו"הישג". אפשר לעסוק בפעילות סביב משהו, אך לא ממש להשיג אותו, כמו דיאטה. זו דוגמה טובה מאד. ההוא עושה דיאטה. האם הוא יורד במשקל? לא ממש. למידה היא מילה דומה. אפשר להגיד, "זאת דברה. היא בחדר 34. היא מלמדת." אבל אם אף אחד לא לומד כלום, היא אולי עוסקת במטלת ההוראה אך היא אינה מממשת אותה. תפקיד המורה הוא להקל על הלמידה. זה הכל. וחלק מהבעיה, לדעתי, הוא שתרבות החינוך השלטת, הולכת ומתמקדת לא בהדרכה ובהוראה, אלא בבחינה. חשוב לבחון. יש מקום לבחינות מתוקננות. אך הן לא צריכות להוות את תרבות החינוך השלטת. הן אמורות להיות אבחוניות. הן אמורות לסייע. אם אני הולך לבדיקה רפואית, אני רוצה בדיקות מתוקננות. בהחלט. אני רוצה לדעת מה רמת הכולסטרול שלי בהשוואה לאנשים אחרים בטבלה תקנית. אני לא רוצה שיספרו לי על איזה תקן שהרופא שלי המציא תוך כדי נהיגה. "הכולסטרול שלך נמצא במה שאני קורא 'רמה כתומה'." -"באמת? זה טוב?" -"אין לנו מושג." אבל כל זה צריך לסייע ללמידה. זה לא צריך להפריע לה, מה שכמובן קורה לעתים קרובות. אז במקום סקרנות, מה שיש לנו היא תרבות של ציות. מעודדים את הילדים והמורים שלנו לנהוג לפי אלגוריתמים שיגרתיים במקום לעורר את כח הדמיון והסקרנות.

בני האדם יצירתיים מיסודם

והעיקרון השלישי הוא: בני האדם הם יצירתיים מיסודם. זו הסיבה שלכל אחד מאיתנו יש קורות-חיים שונים. אנו יוצרים את חיינו, וביכולתנו ליצור אותם שוב ושוב בעודנו חיים אותם. זה המחזור הרגיל של חיי האדם. זו הסיבה לכך שהתרבות האנושית היא כה מעניינת, מגוונת ודינאמית. אולי גם לחיות אחרות יש דמיון ויצירתיות, אך אין לכך הרבה ראיות, נכון? לעומתנו? יכול להיות לך כלב. והכלב שלך יכול ללקות בדיכאון. אבל הוא לא יתחיל להאזין ל"רדיוהד", נכון? ויישב ויבהה דרך החלון עם בקבוק "ג'ק דניאלס". ואתה תאמר, "בא לך לטייל?" והוא יענה, "לא, אני בסדר. אתה לך. אני אחכה. תצלם בשבילי תמונות." כולנו יוצרים את חיינו דרך התהליך חסר המנוחה הזה של חיזוי חלופות ואפשרויות, ואחד מתפקידי החינוך הוא לעורר ולפתח את כוחות היצירתיות האלה. במקום זאת, מה שיש לנו היא תרבות של סטנדרטיזציה. זה לא חייב להיות כך. באמת שלא.

פינלנד כדוגמה ליישום שלושת העקרונות

פינלנד מובילה באופן קבוע במתמטיקה, במדעים ובקריאה. אנו יודעים רק במה הם מצליחים כי רק זה נבחן לפי שעה. זו אחת הבעיות עם בחינות. לא מחפשים דברים אחרים שחשובים בדיוק באותה מידה. המיוחד בהתנהלותה של פינלנד הוא זה: הם לא כפייתיים בנוגע למגמות הלימוד הללו. יש להם גישה רחבה מאוד לחינוך שכוללת מגמות הומניות, חינוך גופני, אמנויות. שנית, אין מבחנים מתוקננים בפינלנד. כלומר, יש קצת, אבל לא זה מה שדוחף אנשים לקום בבוקר ולשבת ליד השולחנות שלהם. והדבר השלישי, והייתי בפגישה לאחרונה עם כמה אנשים מפינלנד, אנשים פיניים אמיתיים, ומישהו מהמערכת האמריקאית אמר לאנשים מפינלנד "מה אתם עושים בנוגע לקצב הנשירה בפינלנד?" והם נראו קצת מבולבלים ואמרו, "אין לנו בעיה כזו. מדוע שתהיה נשירה? אם מישהו בבעיה, אנו מגיעים אליו מהר מאד ועוזרים לו ותומכים בו."
אנשים תמיד אומרים, "אתה יודע, אי-אפשר להשוות בין פינלנד ואמריקה." 
לא. אני חושב שהאוכלוסייה בפינלנד מונה כ-5 מיליון נפש. אולם אפשר להשוות אותה לאחת ממדינות אמריקה. במדינות רבות באמריקה יש אוכלוסיות קטנות יותר. הרי ביקרתי בכמה מדינות באמריקה והייתי האדם היחיד שם..באמת. באמת. נתבקשתי לנעול אחרי כשאני יוצא. אבל מה שכל המערכות עתירות הביצועים בעולם עושות ככל הנראה לא נעשה, למרבה הצער, במערכות באמריקה. אני מתכוון, באמריקה בכלל. קודם כל, אצלם ההוראה והלמידה הן פרטניות. הם מכירים בכך שהתלמידים הם שלומדים והמערכת צריכה לעורר את העניין והסקרנות שלהם, את הייחוד שלהם ואת היצירתיות שלהם. ככה גורמים להם ללמוד. שנית, הם מייחסים מעמד גבוה מאוד למקצוע ההוראה. הם מכירים בכך שאי-אפשר לשפר חינוך אם לא בוחרים להוראה אנשים מעולים ואם לא ממשיכים לספק להם סיוע מתמיד והתפתחות מקצועית. השקעה בהתפתחות מקצועית איננה עלות; זו השקעה, וכל מדינה אחרת שמצליחה היטב יודעת זאת, בין אם זאת אוסטרליה, קנדה, דרום קוריאה, סינגפור, הונג קונג או שנחאי. הם יודעים שככה זה. ושלישית, הם מוסרים את האחריות לידי בית הספר בכל האמור בהשגת המטרה. אתם מבינים, יש הבדל גדול כאן בין מעבר למצב של פיקוד ושליטה בחינוך. זה מה שקורה בכמה מערכות. השלטון המרכזי מחליט, או ממשלת המדינה מחליטה שהם יודעים הכי טוב ושהם יגידו מה צריך לעשות. הבעיה היא שהחינוך לא מתבצע בחדרי הוועדות של בנייני המחוקקים. החינוך מתרחש בכיתות ובבתי הספר, והאנשים שעוסקים בכך הם המורים והתלמידים, ואם נוטלים מהם את שיקול הדעת שלהם, זה מפסיק לעבוד. אתם חייבים להחזיר את זה לאנשים! 

להפליג כנגד התפיסות המכניסטיות של החינוך

נעשית עבודה מופלאה במדינה הזו. אבל אני חייב להגיד שהיא נעשית למרות תרבות החינוך הדומיננטית, ולא בזכותה. האנשים האלה כאילו מפליגים כל הזמן נגד הרוח. והסיבה, לדעתי, היא זאת: הרבה מהמדיניות הנוכחית מבוססת על תפיסות מכניסטיות של חינוך. כאילו שהחינוך הוא תהליך תעשייתי שיכול להשתפר ע"י השגת נתונים טובים יותר ותו לא, ואיפשהו, אני חושב, בירכתי מוחותיהם של קובעי המדיניות מקנן הרעיון: "אם רק נכייל את זה טוב מספיק, אם רק נצליח לדייק בכך, העתיד יסתדר באופן מושלם." זה לא יעבוד וזה מעולם לא עבד. הנקודה היא שהחינוך איננו מערכת מכנית. זו מערכת אנושית. מעורבים בה אנשים, אנשים שרוצים או לא רוצים ללמוד. לכל תלמיד שנושר מבית הספר יש סיבה לכך, שנעוצה בביוגרפיה שלו. אולי זה נראה לו משעמם, לא-רלוונטי. אולי הוא מוצא שזה מתנגש עם חייו מחוץ לבית הספר. המגמות מתחלפות, אך הסיפורים תמיד מיוחדים. הייתי לאחרונה בפגישה בלוס אנג'לס של..המממ…זה מכונה: "תוכניות חינוך חלופיות". אלו תוכניות שנועדו להשיב את הילדים אל החינוך. יש להן כמה מאפיינים משותפים: הן מאד מותאמות-אישית, יש בהן תמיכה חזקה מאד במורים, קשרים חזקים עם הקהילה, תוכנית לימודים רחבה ומגוונת, ולעתים קרובות גם תוכניות שמערבות תלמידים מחוץ לביה"ס בנוסף לתלמידים שלומדים בו. והן מצליחות. מה שמעניין אותי, שהן נקראות "חינוך חלופי." כן? ולפי כל ההוכחות מכל העולם, אם כולנו ננהג כך, לא יהיה צורך בחלופות. אז אני חושב שעלינו לאמץ דימוי אחר. עלינו להכיר בכך שמדובר במערכת אנושית, ושיש מצבים מסוימים שבהם אנשים משגשגים, ומצבים אחרים שבהם לא. אחרי הכל, כולנו יצורים אורגניים, ותרבות/תרבית ביה"ס היא חיונית בהחלט. תרבות/תרבית היא מונח אורגני, לא?

עמק המוות של החינוך

לא רחוק ממקום מגורי יש מקום בשם "עמק המוות". עמק המוות הוא המקום החם והיבש ביותר באמריקה, ושום דבר לא גדל שם. שום דבר לא גדל שם כי לא יורד גשם. מכאן השם "עמק המוות". בחורף 2004 ירד גשם בעמק המוות. ירדו 178 מ"מ גשם בפרק זמן קצר מאוד. ובאביב 2005 התרחשה תופעה. כל קרקעית עמק המוות כוסתה במרבדי פרחים למשך זמן קצר. וזה מוכיח שעמק המוות איננו מת, אלא רדום. ממש מתחת לפני השטח טמונים זרעי האפשרות ומחכים לתנאים המתאימים, ובמערכות אורגניות, אם התנאים מתאימים, החיים הם בלתי-נמנעים. זה קורה כל הזמן. לוקחים אזור, בית-ספר, מחוז, משנים את התנאים, נותנים לאנשים תחושה שונה של אפשרות, מערכת ציפיות שונה, קשת הזדמנויות רחבה יותר, מקדשים ומעריכים את מערכת היחסים שבין המורים לבין הלומדים, מפקידים בידי האנשים את שיקול הדעת היצירתי ואת הסמכות לחדש בתחום עיסוקם, ובתי-ספר שהיו בעבר מתים, מתעוררים לחיים.

תפקידה האמיתי של מהיגות בחינוך הוא יצירת אקלים של אפשרויות

מנהיגים דגולים יודעים זאת. התפקיד האמיתי של מנהיגות בחינוך – ואני חושב שזה נכון ברמה הלאומית, ברמה המדינית, ברמת בית הספר – איננו ולא אמור להיות – פיקוד ושליטה. תפקידה האמיתי של המנהיגות הוא בקרת אקלים, יצירת אקלים של אפשרות. ואם תעשו זאת, אנשים יצמחו בתגובה לכך וישיגו דברים שבכלל לא חזיתם ולא יכולתם לחזות. יש ציטטה נפלאה של בנג'מין פרנקלין: "ישנם שלושה סוגי אנשים בעולם: אלה שלא ניתנים להזזה, שלא מבינים ולא רוצים להבין, והם לא יעשו שום דבר בנידון. ישנם אלה שניתנים להזזה, אנשים שרואים את הצורך בשינוי ומוכנים להקשיב לו. וישנם אלה שזזים ומזיזים: האנשים שגורמים לדברים לקרות." ואם נוכל לעודד עוד אנשים, התזוזה תהפוך לתנועה. ואם התנועה תהיה חזקה דיה, זו, במובן הטוב ביותר של המילה, היא תיצור מהפכה. וזה מה שנחוץ לנו.

כתבות קודמות בסדרה

קן רובינסון, הבו לנו את מהפכת החינוך
קן רובינסון בכנס TED 2010,  יוטיוב
קן רובינסון בהרצאת מפתח מכנס TED 2006 – האם בתי הספר הורגים את היצירתיות?
קן רובינסון בסרטון מצויר – לשנות את פרדיגמת החינוך!

תרגם: יובל מסלקר
ערכה: רפאלה בלס

"משבר אקלים" של משאבים אנושיים 
אל גור סיפר בסוף כנס TED הקודם, שיש משבר אקלים גדול וברור. ואני חושב שאם אנשים אינם מאמינים לזה, עליהם לצאת יותר. אבל אני מאמין שיש משבר אקלים אחר, שהוא לא פחות חמור, שיש לו את אותם המקורות, ושעלינו להתמודד איתו באותה דחיפות. ובזה אני מתכוון, ואפשר שתגידו "תראה, זה מספיק לנו, יש לנו משבר אקלים אחד, איננו צריכים עוד אחד", אבל זהו משבר לא של משאבים טבעיים, אף על פי שאני מאמין שזה בהחלט נכון, אלא משבר של משאבים אנושיים.

אני מאמין שבאופן בסיסי, אנו עושים שימוש עלוב ביכולת שלנו. הרבה מאד אנשים עוברים את כל חייהם מבלי שיהיה להם מושג על אופי כשרונותיהם, או אם יש להם בכלל כאלה. אני פוגש כל מיני אנשים שאינם סבורים שהם טובים בכלל במשהו.  בעצם אני מחלק את העולם לשתי קבוצות – ג'רמי בנתהם הפילוסוף התועלתי הגדול, חידד פעם את השקפתו. לדבריו יש שני סוגים של אנשים בעולם, אלו שמחלקים את האנשים בעולם לשני סוגים, וכאלו שאינם עושים זאת… אבל אני עושה זאת. אני פוגש כל מיני סוגים של אנשים, אשר אינם נהנים ממה שהם עושים. החיים פשוט עוברים עליהם, בעוד הם איכשהו מסתדרים עם זה. אינם מפיקים הנאה ממה שהם עושים, הם סובלים את זה במקום ליהנות מזה ומחכים לסופשבוע. אבל אני גם פוגש אנשים אשר אוהבים ממש את מה שהם עושים, ואינם יכולים לדמיין את עצמם עושים משהו אחר. אם תגידו להם " אל תעשו זאת יותר", הם יתהו על מה אתם מדברים, משום שזה לא מה שהם עושים, אלא זה מי שהם. הם אומרים "אבל זה מי שאני, אתה מבין? זה יהיה טפשי מצדי לוותר על זה, כי זה קשור לאני הכי אמיתי שלי". אבל זה לא נכון בעבור מספיק אנשים. למעשה להפך, אני חושב שזה נכון לגבי מיעוטם של האנשים. ואני חושב שיש לזה הרבה הסברים אפשריים, והראשון שבהם הוא חינוך.
וזאת משום שחינוך, בדרך מסוימת, עוקר הרבה אנשים מתוך הכישרונות הטבעיים שלהם. ומשאבים אנושיים, כמו משאבים טבעיים, לעתים קרובות הם קבורים עמוק ויש לחפש אותם. הם לא מונחים סתם כך מעל פני השטח. יש ליצור את הנסיבות שבהן הם יוכלו להתגלות, והיה אפשר לחשוב שהחינוך יהיה האמצעי שדרכו זה יקרה.
אבל לעתים קרובות מדי הוא לא..

רפורמות במערכת החינוך כבר לא מועילות, מדובר בשיפוץ תבנית שנשברה 
כל מערכת חינוך בעולם עוברת שינויים ורפורמות ברגעים אלו ממש, אבל זה לא מספיק. רפורמות כבר לא מועילות, כיוון שמדובר בשיפוץ תבנית שנשברה. מה שדרוש לנו, ומילים אלו נאמרו הרבה בימים האחרונים – זה לא התפתחות של החינוך, אלא מהפכה בחינוך. החינוך חייב לעבור התמרה למשהו אחר. אחד מהאתגרים המשמעותיים, יהיה לחדש מהיסוד בחינוך. חדשנות זה קשה, כי פירושה לעשות משהו שלאנשים אין שמץ של רצון לעשותו. פירושה לאתגר את מה שאנו מקבלים כמובן מאליו. דברים שנדמה לנו שהם בהירים ומוחלטים. הבעיה הגדולה ברפורמה או במהפך, היא הרודנות של השכל הישר. דברים שאנשים סבורים "טוב, זה לא יכול להתבצע בשום דרך אחרת, משום שכך זה תמיד מתבצע". נתקלתי לאחרונה בציטוט נהדר מאת אברהם לינקולן, שחשבתי שתשמחו שאצטט אותו בנקודה זו.. הוא אמר בדצמבר 1862, במפגש השני של הקונגרס (אני חייב להבהיר שאין לי שמץ של מושג מה התרחש שם באותו זמן כי אנחנו בבריטניה, לא מלמדים היסטוריה של ארה"ב כלל..אנו מדחיקים אותה, זוהי המדיניות שלנו) ובכן ללא ספק משהו מרתק התרחש בדצמבר 1862, משהו שהאמריקאים שבינינו מודעים לו, ובכן, הוא אמר כך: "הדוׁגמות של העבר השקט, אינן מתאימות להווה הסוער המצב הקשה נערם לגובה רב ועלינו מוטלת החובה להתרומם יחד עם המצב". אני אוהב את זה. לא להתרומם אליו, אלא להתרומם ביחד איתו. "מאחר שמצבנו חדש, עלינו גם לחשוב חדש ולפעול חדש. חובה עלינו לגאול את עצמנו. וכך, נוכל להציל את ארצנו". אני אוהב את המילה הזאת "לגאול". אתם יודעים מה פירושה? זה אומר שישנם רעיונות שכולנו משועבדים להם, שאותם אנו לוקחים כמובנים מאליהם, כסדר הטבעי הנכון של הדברים, הצורה בה הדברים קיימים. וכך יצא שרבים מרעיונותינו כיום, נוצרו לא כדי להתמודד עם נסיבות המאה הזו, אלא כדי להתמודד עם נסיבות של מאות קודמות, ואשר נפשותינו עדיין מהופנטות על ידן, ואנו חייבים לגאול את עצמנו מחלק מהם. כמובן קל יותר לדבר מאשר לעשות, קשה מאד לדעת איזה מן הדברים אנו מקבלים כמובנים מאליהם, והסיבה לכך, היא משום שאנו לוקחים אותם כמובנים מאליהם..

מדוע בני נוער אינם עונדים שעון יד ?
תרשו לי לשאול אתכם משהו שאתם עשויים לקחת כמובן מאליו, כמה מכם כאן הם מעל גיל 25? לא זה מה שאני חושב שאתם מקבלים כמובן מאליו, אני בטוח שאת זה אתם מכירים, האם יש כאן מישהו מתחת לגיל 25? מצוין. עכשיו, אלו שמעל גיל 25, אם יש לכם שעון יד עליכם, התוכלו להרים את היד? זה הרבה מאיתנו, נכון? תשאלו את אותה שאלה בחדר מלא בני נוער. בני נוער אינם עונדים שעון יד. אני לא מתכוון לכך שהם אינם יכולים לעשות זאת, או אינם מורשים לעשות זאת. פשוט לעתים קרובות הם בוחרים שלא לעשות זאת. והסיבה היא שגדלנו בתרבות טרום דיגיטלית, אלה מאיתנו שהם מעל גיל 25. ולכן בשבילנו אם נרצה לדעת את השעה, צריך לענוד משהו שיאמר לנו זאת. ילדים בימינו חיים בעולם דיגיטלי, והזמן בעבורם נמצא בכל מקום. הם לא רואים שום סיבה לעשות זאת. ודרך אגב, גם אתם אינכם חייבים לעשות זאת. רק שתמיד עשיתם זאת, ולכן תמשיכו לעשות זאת. בתי קייט, אינה עונדת שעון, והיא בת פחות מ-20. היא לא מוצאת בכך שום טעם. כפי שהיא אומרת "זה התקן של פונקציה אחת"… כאילו, עד כמה אפשר להיות מוגבל?..ואני משיב לה "לא, לא!! הוא אומר לנו גם את התאריך!! הוא רב תכליתי!"  אתם רואים, יש דברים שאנו משועבדים להם באמצעות חינוך. אתן לכם מספר דוגמאות, אחת מהן היא הלינאריות.

כפייתיות הנראטיב הלינארי: פסגת החינוך פירושה להגיע לאוניברסיטה
מה זה אומר לינאריות? להתחיל כאן, ללכת במסלול מסוים, ואם הכל עולה כשורה, לסיים את המסלול "מסודרים לכל החיים". כל מי שדיבר בכנס טד לפני, אמר אותו דבר במילים אחרות – החיים אינם ליניאריים, הם אורגניים. אנחנו יוצרים את חיינו בקשר סימביוטי, ככל שאנו מגלים את כישרונותינו ביחס לנסיבות שהם עוזרים ליצור בשבילנו. רק מה, הפכנו לכפייתיים בנוגע לנראטיב הלינארי.  וככל הנראה פסגת החינוך זה להגיע לאוניברסיטה.
אני חושב שאנחנו אובססיביים בכל הקשור ללשלוח אנשים לאוניברסיטה. סוגים מסוימים של אוניברסיטה. לא כל אחד חייב ללכת לאוניברסיטה, ובעיקר לא כל אחד חייב ללכת ממש עכשיו. אולי הם ילכו מאוחר יותר. לא בזה הרגע. והייתי לפני זמן מה בסן פרנסיסקו, לחתום על ספרי, היה שם בחור שקנה את הספר, בערך כבן 30, ושאלתי "במה אתה עובד?" והוא אמר, "אני כבאי".
ושאלתי "כבר זמן כבר אתה כבאי?" והוא ענה – "מאז ומתמיד. תמיד הייתי כבאי". ושאלתי "מתי החלטת על כך?", והוא אמר – "כאשר הייתי ילד. למעשה זו היתה בעיה בשבילי בבית הספר, בגלל שבבית הספר, כל אחד רצה להיות כבאי. אבל אני לעומת זאת, באמת רציתי להיות כבאי!" והוא המשיך "כאשר נכנסתי לשנתי האחרונה בבית הספר, מוריי לא התייחסו לזה ברצינות. במיוחד מורה אחד. הוא אמר שאני מבזבז את חיי, אם זה כל מה שאני בוחר לעשות בחיי.  שאני צריך ללכת לאוניברסיטה. שאני צריך להתמחות במשהו, שיש לי פוטנציאל גדול, ושאני מבזבז את כשרונותיי בלעסוק בזה". והוא אמר "זה היה משפיל, כי הוא אמר את זה בפני כל הכיתה ואני הרגשתי נורא. אבל זה מה שרציתי. ומיד כאשר סיימתי את בית הספר, הגשתי בקשה להתקבל לשירותי הכבאות, והתקבלתי".  והוא אמר "דווקא חשבתי עליו עכשיו, בדיוק לפני כמה דקות כשדיברת, על המורה הזה". הוא הוסיף "מכיוון שלפני שישה חודשים, הצלתי את חייו".  הוא סיפר "הוא היה מעורב בתאונת דרכים, חילצתי אותו, עשיתי לו החייאה, והצלתי גם את אשתו". "בטח עכשיו הוא חושב עלי קצת יותר בחיוב".

"אוניברסיטה מתחילה בגן ילדים" …. לא, היא לא.
בשבילי, חברה אנושית תלויה במגוון של כישרונות, לא בתפיסה יחידנית של יכולת. ובלב האתגרים העומדים בפנינו, ניצבת הבניה מחדש של התפיסה שלנו לגבי יכולות ואינטיליגנציה. נושא הליניאריות הוא בעייה. כאשר הגעתי ללוס אנג'לס לפני 9 שנים, נתקלתי בהצהרה הקובעת מדיניות בעלת כוונות טובות, שאמרה "אוניברסיטה מתחילה בגן ילדים". לא היא לא. אילו היה לנו זמן הייתי מפרט יותר, אבל היא לא. גן ילדים מתחיל בגן ילדים. חבר שלי אמר פעם, "בן שלוש אינו מחצית מבן שש".  הם בני שלוש. אבל כפי ששמענו במושב זה, יש כזאת תחרות בשביל להיכנס לגני ילדים כדי להיכנס לגן ילדים נכון! שבשביל זה אנשים עוברים ראיונות בגיל שלוש. בגיל שלוש! ילדים יושבים בפני צוותים שאינם מתרשמים, עם קורות חייהם, הם מדפדפים בהם ושואלים "ובכן, האם זהו זה?", "אתה חי כבר 36 חודשים, וזה הכל?", "לא השגת כלום! שישה חודשים ראשונים עברו ביניקה אנחנו רואים…"  ראו, התפיסה הזו מקוממת, אבל עובדה שהיא מושכת אנשים.

מערכת החינוך שלנו בנויה כרגע לפי סטנדרטיזציה של מזון מהיר
הנושא הגדול השני הוא מוסכמות. בנינו את מערכות החינוך שלנו לפי עיקרון של מזון מהיר. אתם יודעים שקיימים שני מודלים של הבטחת איכות בקייטרינג. האחד הוא מזון מהיר, היכן שהכל על פי תקן אחיד, השני הוא מסעדות כמו למשל זאגאט את מישלן, ששם שום דבר אינו סטנדרטי, הם מתאימים את עצמם לנסיבות הקיימות. ואנו מכרנו את עצמנו למודל חינוכי של מזון מהיר והוא מדלל את רוחנו ואת האנרגיות שלנו, ממש כשם שמזון מהיר מכלה את הגוף הפיזי שלנו. אני סבור שעלינו להכיר במספר דברים. האחד – שהכישרון האנושי מאד מגוון. לאנשים יש כישורים מאד שונים. לאחרונה שמתי לב שבתור נער קיבלתי גיטרה בערך באותו זמן שאריק קלפטון קיבל את הגיטרה הראשונה שלו. וכפי שאתם יודעים, זה עלה יפה עם אריק, וזה כל מה שאני אומר. מאיזו שהיא סיבה, זה לא הצליח איתי. לא יכולתי לגרום לדבר הזה לעבוד, לא משנה עד כמה חזק ובאיזו תדירות נשפתי לתוכו. זה פשוט לא עבד!
אבל זה לא רק זה, זה גם קשור לתשוקה.

אם עושים מה שאוהבים, שעה נדמית כחמש דקות
לעתים קרובות אנשים אינם מצטיינים בדברים שלא באמת אכפת להם מהם. זה קשור בתשוקה ובמה שמעורר את רוחנו ואת המרץ שבנו. ואם עושים את הדבר שאוהבים לעשות, שאתה טוב בו, הזמן מקבל תפנית שונה לגמרי. אשתי סיימה זה עתה לכתוב רומן.  ואני חושב שזה ספר נהדר. אבל היא נעלמת למשך שעות. אתם יודעים איך זה. אם עושים מה שאוהבים, שעה נדמית כחמש דקות.
אם עושים משהו שלא מתחברים אליו ברוחנו, חמש דקות נראות כמו שעה. והסיבה שכל כך הרבה אנשים נפלטים ממערכת החינוך, היא בגלל שהמערכת אינה מזינה את רוחם. היא אינה מזינה את האנרגיה שלהם או את תשוקתם. לכן אני סבור שעלינו לשנות דימויים.

פריחה אנושית אינה תהליך מכאני אלא תהליך אורגני
עלינו לעבור ממשהו שהוא מיסודו מודל תעשייתי של חינוך, מודל יצרני המבוסס על לינאריות, על מוסכמות ועל קיטלוג של אנשים. עלינו לעבור למודל המבוסס על עקרונות של חקלאות. עלינו להכיר בכך שפריחה אנושית אינה תהליך מכאני אלא תהליך אורגני, ולא ניתן לחזות את התוצאה של ההתפתחות האנושית, כל מה שניתן לעשות, כמו איכר, זה ליצור את התנאים שבהם האדם יתחיל לפרוח. לכן כאשר שוקלים לתקן ולשנות את החינוך, זה לא כמו שיבוט של המערכת. יש מערכות מצוינות כמו קיפס, ישנם הרבה מודלים טובים. זה קשור להתאמה לנסיבות ספיצפיות והתאמה אישית של חינוך לאנשים שלומדים בזמן נתון. ואם עושים זאת, אני חושב, יהיה לנו המענה לעתיד מפני שהעניין הוא לא בבניית פתרון חדש, אלא על יצירת תנועה חינוכית, אשר בה אנשים מפתחים פתרונות בשביל עצמם, ובעזרת תמיכה חיצונית המבוססת על תוכנית לימודים אישית. באולם זה עכשיו ישנם אנשים המפגינים תושיה בלתי רגילה בעסקים, בתקשורת, באינטרנט. טכנולוגיות אלו בשילוב הכישרונות יוצאי הדופן של המורים, מעניקות הזדמנות לביצוע מהפכה בחינוך. אני מפציר בכם להיות מעורבים בזה. מכיוון שזה חיוני לא רק בעבורנו, אלא לעתידם של ילדינו. אבל עלינו להשתנות מהמודל התעשייתי למודל החקלאי, שבו כל בית ספר יכול לפרוח מחר. זה המקום בו ילדים חווים את החיים. או בבית, אם שם הם בוחרים לקבל את חינוכם ביחד עם משפחותיהם או חבריהם.

היו עדינים כשאתם דורכים על חלומות הילדים
רציתי להקריא לכם במהירות שיר קצר מאת ייטס, שכתב זאת לאהובתו. בשיר הוא מקונן על כך שהוא אינו מסוגל להעניק לה מה שלפי דעתו היא רוצה ממנו. וכך הוא אומר "יש לי משהו אחר, אבל יכול להיות שזה לא בשבילך".  הוא אומר "אילו היו לי אריגי גן עדן רקומים, משובצים בזהב ובכסף, האריגים הכחולים, הכהים והעמומים בשביל לילה ויום ושעת בין ערביים, הייתי פורש אותם תחת רגלייך, אבל מאחר שאני עני, יש לי רק חלומות, פרשתי את חלומותיי לרגלייך, דרכי עליהם בעדינות, כי את דורכת על חלומותיי".
בכל יום ובכל מקום, ילדינו פורשים את חלומותיהם לרגלינו. ועלינו לדרוך עליהם בעדינות.

קן רובינסון בכנס TED 2010,  יוטיוב
קן רובינסון בהרצאת מפתח מכנס TED 2006 – האם בתי הספר הורגים את היצירתיות?
קן רובינסון בסרטון מצויר – לשנות את פרדיגמת החינוך!

 לצפייה בהרצאה המוקלטת, לחץ על התמונה

יש כמה תימות בכנס, שהן רלבנטיות למה שאני רוצה לדבר עליו, האחת – העדות המדהימה ליצירתיות האנושית, המגוון והעושר העצום המאפיינים אותה. השניה – שאין לנו שמץ של מושג מה עומד להתרחש בעתיד. יש לי עניין רב בחינוך, למעשה לכל אחד יש עניין בחינוך, לכם?

יצירתיות חשובה לא פחות מקרוא וכתוב!

אחת התלמידות ציירה כל השיעור. שאלה המורה –" מה את מציירת?",
ענתה התלמידה – "את אלוהים".
המורה – "אבל אף אחד לא יודע איך הוא נראה!"
התלמידה – " זה בסדר, עוד דקה כולם ידעו.."

אחד הדברים המאפיינים את הילדים – שאין להם שום בעיה לקחת סיכון ולטעות. הם מוכנים לטעות.
למרבה הצער, בהנחיית עולם המבוגרים, מאבדים הילדים מהר מאד את הסכמתם לשגות.
לא זו בלבד שאנחנו, המבוגרים, הורסים את נכונותם לטעות, הפכנו זאת לשיטה לאומית – לפיה הדבר הנורא ביותר בעולם שיכול לקרות לילד בבית הספר – הוא לטעות.
אסור לטעות. התוצאה היא, שנטלנו מהילדים את יכולתם הטבעית להיות מוכנים לשגיאה.
כל ילד הוא מטבעו אמן, שחקן, והצרה היא שלא רק שאנחנו לא גדלים ל ת ו ך יצירתיות, אנחנו גדלים ממנה והלאה.
מדוע זה? 
אני עברתי מסטרטפורד אנגליה (המקום בו נולד אביו של שקספיר) ללוס אנג'לס.
דמיינו לעצמכם איזה מעבר זה.. בכל אופן, כאשר עברנו ללוס אנג'לס, הבן שלי לא רצה לעבור. היתה לו חברה – שרה שמה, והוא טען שלעולם לא ימצא חברה כזו, מה שגרם לנו להיות מרוצים מאד, כי זאת למעשה היתה הסיבה שעברנו..  אבל אם נחזור רגע, משהו הולם בך במעבר ללוס אנג'לס. מסתבר שכל מערכת חינוך בכל ארץ בעולם – מצייתת לאותם הכללים! בראש סולם העדיפויות עומדים תמיד מתמטיקה ושפות זרות, והמקצועות ההומניים יהיו תמיד בתחתית. אמנות ומוזיקה נמצאים גבוה יותר מתיאטרון ומחול. 
ונשאלת השאלה מדוע? מדוע לא ללמד ילדים לרקוד? האין זה חשוב? 
כולנו רוקדים עד מותנו.

השגיאה הנפוצה: "עליך ללמוד רק מה שיביא לך פרנסה"

כדי להצליח במאה ה- 21, לשכוח מהאקדמיה, ולחזור לאינטיליגנציה

יש ילדים שחייבים להתנועע כדי לחשוב!

היוצרת של "Cats", נחשבה ילדה לקויית למידה עם בעיות היפר של תנועתיות יתר. היא לא היתה מסוגלת לשבת רגע אחד בשקט. בבית ספרה בזמנו, לקחו אותה למומחה ששוחח איתה בנוכחות אמה שעות ארוכות על הבעיות שלה בבית הספר וחוסר יכולתה להתרכז. ואז השאיר אותה המומחה לבד בחדר והפעיל את הרדיו, בעודו צופה בה יחד עם אמה מאחורי דלת זכוכית. ברגע שהשאירו אותה לבד, היא החלה לרקוד. לאחר זמן קצר, אמר המומחה לאם: "גבירתי, אין לך כאן ילדה עם הפרעה, יש לך כאן רקדנית!" ואכן הילדה עברה לבית ספר לריקוד וחייה השתנו ללא הכר כשראתה מסביבה עוד ילדים שאינם יכולים לשבת בשקט, עוד ילדים כמוה שהיו חייבים להתנועע כדי לחשוב! אותה ילדה סיימה בהצטיינות בית ספר לבלט, הקימה להקת ריקוד משלה והיום היא מולטי-מיליונרית.

האקולוגיה האנושית

מדברים הרבה על אקולוגיה. גם בכנס הזה.
אני מאמין שהתקווה שלנו היא אקולוגיה א נ ו ש י ת .
שיטת החינוך שלנו מקעקעת את יסודות השכל שלנו, וזה לא ישרת אותנו היטב בעתיד. עלינו לחשוב על שינוי משמעותי עבור חינוך ילדינו. מייחסים ליונה סאלק (אבי החיסון נגד שיתוק ילדים) את המשפט שאומר – "אם כל החרקים ייעלמו מכדור הארץ, בתוך 50 שנה יסתיימו כל החיים על פני האדמה. אם המין האנושי לעומת זאת, יעלם מכדור הארץ, בתוך 50 שנה ילבלבו ויפרחו כל צורות החיים".
והוא צודק!
מה שהכנס הזה (TED) חוגג, הוא את המתנה של הדמיון האנושי. עלינו להיות זהירים כעת, להשתמש בחוכמה במתנה זו ולחשוב שוב על אלו עקרונות נשתית את החינוך שלנו.
והדרך היחידה לעשות זאת , היא לראות ולהכיר ב ע ו ש ר של היצירתיות האנושית, ולהעביר לילדנו את התקווה של היצירתיות האנושית לעתיד טוב יותר. 
אנו – כבר לא נראה אותו – אבל הם כן.