ראש השנה בילדותנו היה חג שציפינו לו, כי התחדשנו כולנו מכף רגל ועד ראש בבגדים לבנים חדשים, בנעלי לק, גרביים מעוטרי תחרה וקשת לשיער.

שולחן החג עמוס בכל סממני החג, צבעוני ומאיר פנים. רגע לפני ברכת הקידוש של החג, נהג אבי ז״ל לשלוף מכיסו קופסת תכשיטים ולהעניק לאימי מתנה מלווה בברכה מרגשת בה הוא מהלל את שלל מעלותיה: כאישה, כאמא וכרעיה.

אנחנו התרגשנו, כי ידענו שעבור אבי היכולת לקנות לאימי תכשיט היא הפיצוי לתקופה בה הגיעו עולים חדשים ארצה, ופעם אחר פעם הם מכרו את התכשיטים שאבי הצורף עיצב. מבחינתם סדר העדיפות היה ברור. חשוב יותר מתכשיט הוא המזון והספר.

אנחנו הגשנו ברכת שנה טובה מעוצבת שהזלפנו עליה טיפות של בושם.

את הערב חתמה הברכה ״עושה שלום במרומיו הוא יעשה שלום עלינו ועל כל עמו ישראל״.

היו אלו ימי תום, ימים שבהם ידענו להסתפק במועט, להוקיר תודה על מה שיש, להנות מהמעגל המשפחתי ומהחברים.ות בשכונה, לברך בברכת שלום כל עובר אורח.

השנה שחלפה עמדה בסימן שהשתנו לנו כל סדרי בראשית. הגבולות היטשטשו, האבחנה בין טוב ורע. השנה הכל עמד בסימן של יותר מדי. יותר מדי אלימות והתלהמות, יותר מדי חומות שהוגבהו בין בני אדם.

ומה נרצה לאחל לנו בפרוס השנה החדשה? את הדבר הבסיסי והפשוט ביותר – להיות אדם !!!

״בראש השנה, בראש השנה

ליבנו ענה בתפילה נושנה

שיפה ושונה תהא השנה

אשר מתחילה לה היום״ (נעמי שמר ).

שנה טובה!