מאת: יונתן שרון, סשה דובגי ומיכל ברדיצ'בסקי

מדינת ישראל 2016, ואין דרך להגיע ממקום למקום בשבת. כיצד ייתכן ובמדינה מתוקנת, אדם ללא רכב אינו יכול לנוע ממקום למקום ולקיים את שגרת חייו. אמנם, יש קהילה גדולה במדינת ישראל אשר לא משתמשים בתחבורה ציבורית מטעמי רצון ובחירה, אך מדוע אלה כופים על כלל אזרחי המדינה את האידיאולוגיה שלהם בעניין התחבורה הציבורית? מדוע האזרחים הלא חרדיים נאלצים להפסיק את שגרת חייהם ליום אחד, מדוע ההורים צריכים להפסיק את מנוחתם על מנת להקפיץ את ילדיהם, הרי שבת יום מנוחה, לא?

בכתבה השוקולד משמש דימוי לתחבורה הציבורית, ונשאלת השאלה האם לך, היה אסור שוקולד – היית כופה על כלל אזרחי המדינה לא לאכול שוקולד?

מובן שלא, אז מדוע למגזר מסויים ניתן לשלוט ולאלץ את שאר אזרחי המדינה אשר רוצים ומאמינים בתחבורה ציבורית בשבת, לא להשתמש בה. 

בתאריך ה-12.11.15 התחתנו זוג צעירים אשר חיים במדינת ישראל. הגבר יהודי שכל חייו חי על פי היהדות, גדל במשפחה יהודית עם מנהגים ומצוות של היהדות. האישה יילידת ברזיל עלתה לארץ ישראל בגיל 12 ועשתה כל מה שכל יהודי רגיל עושה חגים,שבתות ומצוות, למדה בבית ספר רגיל וגדלה לתוך חיים ישראלים יהודיים רגילים. בזמן שהתגייסו לצבא הכירו, יצאו כמה פעמים והתאהבו לאחר שנה החליטו להתחתן ומשום שהיא אינה יהודייה מצד האם אינה יכולה להתחתן בחופה רגילה עם רב "כדת משה וישראל".

ההצעה היחידה שהם קיבלו בשביל להתחתן עם המשפחה בארץ מתחת לחופה הייתה לבצע תהליך גיור שהוא תהליך מאוד ארוך, משפיל, מבזה וקשה בעשייתו, תהליך של שנה ולא פחות בו היא צריכה לשמור שבת, להתלבש צנוע כמו דתייה כלומר כיסוי ראש, חצאיות וחולצות שמכסות את המרפק, לאכול כשר, לשמור כשרות בבית כלומר סכו"ם ולבצע את כל מה שהדת היהודית מבקשת.

במהלך השנה מותר לרב או לאיזה שהוא בכיר מהרבנות לבוא פתאום באיזה שהוא זמן שהוא רוצה לדפוק על דלת הבית לבדוק אותה לבדוק אם היא מתנהלת על פי בקשתם, לפתוח את ארון הבגדים שלה ולגרום לה השפלה.

לדעתנו הדרך הזאת היא דרך נוראית שיהודיה רגילה לא עושה בחיי היום יום שלה יהודייה שנקראת חילונית לא מתלבשת ככה ולא אוכלת כשר אבל "על הדף" רשום שהיא יהודייה.  

כאשר אותם אנשים לא קיבלו את האפשרות הזאת הם בחרו בנישואים האזרחים, הנישואים האזרחיים הם בעצם נישואים שהמעמד הפורמלי ניתן להם על ידי נציג רשות אזרחית ולא על ידי נציג מוסד דתי.

 

מדינות רבות מגדירות את הנישואים כפי שהגדיר אותם הדין הבריטי "איחוד מרצון, ולכל החיים, של גבר אחד, עם אישה אחת, המוציא מכללו את כל האחרים".‏ בהגדרה זו מספר מרכיבים.

יש מחיר לאהבה

ראשית, כאשר המדובר על "רצון", עולה בדעת התקשרות חוזית. אך המדינה אינה רואה את הנישואים כחוזה, אלא כמעמד אישי, המקנה זכויות וחובות כלפי המדינה, ואשר הכניסה אליו והיציאה ממנו שונים וחמורים מכריתת החוזה ומביטולו. שנית, הגדרה זו מוציאה מכלל אפשרות נישואים של זוגות חד-מיניים. במדינות רבות מתקיימים מוסדות מקבילים, הנקראים בשמות שונים, והמהווים הכרה של המדינה במעמד דומה, מקביל או אף זהה לנישואים בין זוגות חד-מיניים.

הרבנות של מדינת ישראל לא מאשרת נישואים של זוגות חד מיניים או שכאשר אחד מבני הזוג אינו יהודי בשל ההלכות הדתיות.

הדת לא מקבלת את זוגות אלו בשום צורה שהיא, ולכן זוגות רבים נישאים בצורה אזרחית בלת ברירה ונדרשים לשלם סכומים גבוהים בשביל לקיים את החתונה האזרחים הכוללת: טיסה לחו״ל, מקום לינה, ארוחות וכמובן החתונה עצמה ולא תמיד המשפחות מקבלות את הדרך הזאת של להתחתן כך ואפילו מתנגדות בצורה קיצונית, וכאשר הם מגיעים להסכמה ההורים/המשפחה/החברים לא תמיד יכולים להגיע משום שזה כולל בלעזוב את הארץ למספר ימים.

מאת : רותם שקד

היום (22/4/2015) יום הזיכרון לחללי צה"ל ונפגעי פעולות האיבה , נחשפו תלמידי מגמת תקשורת משכבת י', בשיעורה של רחל – לדרך בה הטכנולוגיה משמרת את הזיכרון .

כיום , הטכנולוגיה מהווה חלק דומיננטי מחיינו . שני האנימטורים גיא חרלפ וספי גייגו, בשיתוף משפחת גרוסמן – הפיקו סרטון הנצחה שפונה אל לב הצופים ומשלב טכנולוגיה וזיכרון . 

מאת: אלינה דרונוב ודזיילה מוסטפייב.

בסרטון הבא מוצג סיפורה של תלמידת מגמת תקשורת וניו מדיה שנרדמת באמצע השיעור ומוצאת את עצמה בתוך חלום מוזר ומפחיד מהעתיד.

רוצים לראות ולגלות מה קרה לה בסופו של דבר?

צפו בסרטון!

מוחים, מפגינים, משמיעים את קולם כך החלה המחאה החברתית בשנת 2011. אוהלים מרוכזים במרכז הארץ, וימים שלמים שהעבירו תושבים מחוץ לבתיהם עקב יוקר המחייה.

מאת: ענבר סודרי, עדן קשי, ראם רותם ונופר בן אליהו.

האינטרנט שימש כר גידול למחאה החברתית

המחאה עוררה רעש תקשורתי בניסיון לשנות את כללי המשחק החברתיים שנמאסו על האוכלוסייה הישראלית ואף ברובה נחשבים כהישרדות.

המחאה החלה עקב המדיניות הכלכלית שהתבטאה במגוון היבטים כמו: גדילת מחירי מוצרי החלב, העלאה במחירי הדיור. הקבוצה שנפתחה בפייסבוק בידי בחורה בשם דפני ליף. הקבוצה הוקמה במטרה לסחוף אחריה אלפי אזרחים שימחו ואולי תוך איגוד כוחות יצליחו ביחד לחולל שינוי. ב-14 ביולי 2011 הוקם מאהל בשדרות רוטשילד במרכז תל אביב בידי צעירים מתל אביב בראשותה של דפני ליף, ולאחר מספר ימים הוקמו עוד מאות אוהלים ברחבי הארץ. אחת מהסיסמאות הידיעות של המחאה הייתה "העם דורש צדק חברתי" ומתוך המשפט אנו מבינים באמת את הצימאון לצדק חברתי מצד אזרחי מדינת ישראל לרשויות השלטון.

המחאה החברתית כלל לא רק מחאה על מחירי הדיור והמחייה אלא גם על החינוך, נדל"ן וכ"ו. האזרחים הפעילו לחץ על הממשלה ועל צורת השלטון שנמשכה מזה שנים רבות ולכן גם לא יכלה להתעלם מהם. מחאה היא אחת מזכויות האזרח במדינה דמוקרטית ולכן הממשלה הייתה חייבת להראות מצידה סוג של התייחסות למאורע. תחילה, ניסתה הממשלה להפריד בין האזרחים המאוחדים תוך פנייה לאגודות הסטודנטים במטרה להמשיך ולבסס את השלטון הקיים. לאחר מכן, המשיכה הממשלה בשימוש בשובל ארוך של שכנועים הטוענים כי תחול מאותה תקופה התחשבות גוברת במעמד הנמוך ובקושי שלהם וכך גם מעמד הביניים.

אך כל הניסיונות, לא הצליחו להשתיק את אי השקט הנגרר במדינת ישראל.  בעקבות זה הוחלט בממשלה למנות וועדת מומחים שתמליץ על מדיניות התואמת את דרישות המוחאים. אך הוועדה לא סיפקה את רצונות המוחאים המומחים יכלו רק להציע שיפורים במסגרת הכוללת, ולא לגרום לשינויים מרחיקי לכת.

האוהלים המפוזרים ברחבי הארץ כבר אינם, תחושת אי סיפוק והתחשבות בקרב האזרחים מצד הממשלה עדיין קיימת. ישנה הרגשה של קיפאון בנושאים שהועלו בסדר היום הציבורי בזמן המחאה: נושאי הדיור והמחייה שממשיכים ואף נראה כי ימשיכו להיות חלק מהבעיות הציבוריות באופן בלתי פוסק.