כשאתם חושבים על בית כלא, המילה 'ילדים' היא לא הדבר הראשון שעולה בראשכם ולא בכדי. התחילו להעלות מילה זו בראשכם, כי תופעת הילדים במתקני הכליאה תופסת תאוצה.
מאת: רותם שקד, שיר חוגי ואלירן עגיב.
"יבוא יום, בלי ספק, וגם אתן תצטערנה צער גדול ועמוק מאוד, ממש כמוני היום, על זהב ימי הנעורים שמיהרו כל כך לעבור ללא תוכן ומהות."
את המשפט הזה אמר יוסף טרומפלדור על נעוריו, אך הוא יכול להיות רלוונטי גם לאוכלוסיית בני הנוער הנמצאים במתקני הכליאה: העברת הנעורים בתא סגור וניסיון להשתקם, מופרד מהחברה – לפעמים ללא כל סיבה נראית לעין.
"אני מגדלת לבד שלושה ילדים, כל אחד עם הבעיות שלו. חיה בקושי מ־2,500 שקלים לחודש, ותקופות ארוכות מהרבה פחות.
עבדתי בשלוש עבודות ולא הצלחתי להרים את עצמי ואת הילדים שלי לשום מקום. הכל יצא מכלל שליטה.
הייתי רואה ילדים משחקים בגינה ובוכה, בוכה. הייתי מבקשת עזרה מהרווחה והיו אומרים לי: אין פתרון. ידעתי שיבוא יום והוא יסתבך עם החוק" כך אמו של גדי, נער הכלוא במתקן כליאה, מספרת (מתוך ישראל היום, 'ילדים של אף אחד').
במציאות בה הסכין כבר נמצאת מחוץ למטבח, והדיבר השישי בעשרת הדברות 'לא תרצח' כבר איבד מתוקפו – ילדים ונערים יושבים במתקני כליאה ומרצים את עונשם עד אשר כבר לא ילדים – אלא מבוגרים ששואלים את עצמם 'ובעתיד, לאן?'
שם הכתבה כבר מראה – אלה ילדים שגם ההורים שלהם לא יודעים איפה הם. הם מדרדרים לפשע, סמים ואלכוהול כדי לברוח ממציאות קשה בה לאף אחד לא אכפת.