מדינת ישראל היא מדינה בה יש חברה מגוונת- מכל הבחינות. הן מנטלית והן פיזית. בתוך כל הגיוון הזה- קיימת נקודה אחת, אומנם גדולה- שאנחנו בוחרים לא להתייחס אליה. הנקודה הזו ישבה בשקט עד עכשיו . אך לחצנו על הנקודה הזו כל כך חזק- כנראה יותר מדי חזק- והיא החליטה לקום ולמחות . הנקודה הזו נקראת האתיופים , וכנראה שזו נקודה מאוד רגישה.
מאת: רותם שקד, אלירן עגיב, מיכל ברדיצ'בסקי ושיר חוגי
בבית ספרנו, הרב תחומי פתח תקווה ב', כמו במדינת ישראל- חברת התלימידים מגוונת . לכל תלמיד ותלמיד יש את העדה ממנה משפחתו באה, את החוויות שעבר בקשר לגזענות- לכל אחד יש את הנקודה הרגישה שלו. כל אחד ואחד מהתלמידים שמע על מחאת האתיופים . אנחנו יצאנו לבדוק מאיזו עדה הם, האם הם חוו גזענות , מה זו גזעונות לדעתם והאם הם תומכים במחאת האתיופים
.
מהסקר הובן כי התלמידים אכן בעד מלחמה למען חברה צודקת ושיוויונית למען האתיופים , אך כולם גיבשו דעה אחת שאומרת: אלימות אינה הפיתרון . אפשר למחות, אפשר לצעוק , אפשר להתלונן ואפשר להתנגד. אך אי אפשר להרים יד על היד הרמה ששולטת עליהם, כי היד הזו תכה אותם חזק בחזרה.
"איזה כיף שיש המון חברים בכל מיני צבעים" – כך אומר השיר הידוע. אבל האם באמת יש לנו חברים בכל מיני צבעים? והאם הם בכלל חברים שלנו ?