עיקרי הרצאתו של פרופ' רוני אבירם, ראש המרכז לעתידנות בחינוך באוניברסיטת בן גוריון כפי שניתנה במפגש מנהלי עמל בנושא תקשוב, בחודש מאי 2009
ערכה: רפאלה בלס

פרופ' רוני אבירם, ראש המרכז לעתידנות בחינוך באוניברסיטת בן גוריון, סיפר למנהלי הרשת שאת ראשית דרכו בתחום התקשוב והערכתו, התחיל דווקא ברשת עמל, בבית הספר עמל מקיף ז' רמות באר שבע, בתקופתו של שר החינוך אמנון רובינשטיין.

לדבריו, יש בעיה עולמית בנושא תקשוב החינוך, וישראל אינה יוצאת דופן. הוא הציע לחשוב על פתרון ולהפסיק להיות נאיביים מבחינת הציפיות. היתה ציפייה משיחית, "אוטופית" לדבריו, שהתקשוב יוביל לשינוי טוטאלי, למהפכה בחינוך. לשיפור יוצא דופן בהישגים, לסגירת הפער הדיגיטלי בין הפריפריה למרכז. אך דבר מכל אלה לא קרה. 30 שנות היסטוריה של תקשוב בחינוך – והדבר היחיד שהצליחו לממש במידה זו או אחרת – נושא התשתיות.
עדיין לא התרחשה אינטגרציה אמיתית לדבריו, בין השימוש בטכנולוגיה לבין הפדגוגיה.
זאת ועוד, אבירם מנבא כי השינוי המיוחל יתרחש רק כאשר המחשב יהפוך להיות חלק אינטגרלי מעבודת המורה. לא עוד שיטת מעבדות המחשבים הנמצאות אי שם ומעלות אבק – אלא שילוב אמיתי בתהליך ההוראה והלמידה.
לאורך השנים, החליפה מערכת החינוך תיאוריות כהחלף גרביים. ברוב המקרים סתרו התיאוריות האחת את השנייה, ועוררו ציפיות סותרות בהתאם, אך שום שינוי פדגוגי לא התרחש. עד היום, הוא קובל, רמת האינטגרציה של תקשוב בהוראה השוטפת – נמוכה.

חמישה גלי תקשוב

חמישה גלי תקשוב, מנה אבירם, שהתקיימו במקביל זה לצד זה.
בשלב הראשון, בראשית שנות ה-80, נתפס המחשב האישי כמכונת למידה שאפשרה לכל אחד להתקדם בקצב שלו. אחר כך, מאמצע שנות השמונים עד אמצע שנות ה-90, החל עידן ה-CD-ROM והלומדות שדגלו בגישת הביהביוריזם – חלוקת כל נושא ליחידות קטנות. מאוחר יותר הצטרפה "באז-וורד" חדשה – "מולטימדיה" שמה, אשר נשאה על גבה את גישת הקונסטרוקטיביזם בחינוך –  שלפיה הלמידה תתרחש על ידי ביצוע והתמודדות עם משימות בסביבה תלת-מימדית, לומד אוטונומי המתמודד עם בעיה באמצעות למידת חקר.
ראשית שנות ה-90 החלה בתנופת מאגרי המידע, ואחרי כן מאמצע העשור החל עידן הווירטואליזציה, האינטרנט, עד למימוש חזון הכפר הגלובלי של ווב 2.0 משנת 2005 ואילך. ה"באז-וורד" הנוכחיים דוגלים בקישוריות, שיתופיות, למידה חברתית שיתופית, כאשר נקודת המוצא הבסיסית היא שיחידת הלמידה היא הקבוצה, ולא היחיד. גישה זו נקראת קונקטיביזם.
ראוי לזכור, מציין אבירם, כי במקביל לכל התיאוריות וגלי התקשוב, התקיימה באין מפריע ההוראה השמרנית הפרונטלית, שאמנם לא זכתה בשם, אך היא עדיין הנפוצה ביותר.

כוכבים בשמים חשוכים

לגבי שינויים בפדגוגיה, יש הרבה סיפורים יפים, אבל קשה למדוד אותם, ללמוד מהם או להעביר אותם הלאה לעמיתים, והם בבחינת, התפייט "כוכבים מרצדים בשמים חשוכים". אנקדוטות מעניינות. אין שינוי רציף. וכך גם עם ההישגים הלימודיים. יש ראיות מסוימות המצביעות על שיפור בהישגים – אבל אך ורק בנושאי הליבה, ורק באנגליה..  אולי, כך שיער בבדיחותא, משום שאנגליה מממנת את המחקרים… שהרי בארה"ב למשל, אין מימצאים.
בשנים האחרונות חלו שינויים אדירים בעולם. השפה התקצרה, אנשים החלו ליצור תוכן בעצמם וכדומה, אבל בחינוך ? דבר לא השתנה. השינויים באים 'טלאים טלאים' ואינם מתואמים. ושואל אבירם, מדוע?
מערכת החינוך השקיפה מהצד על הפתרונות הטכנולוגים שצצו בעולם – פאלם, מחשב נייד וסלולר – וקיוותה שהם יחוללו את השינוי בעצמם, מבלי שהיא עצמה עשתה שינוי כלשהו. ואולם לדבריו, יש לזכור כי תקשוב איננו "טכנולוגיה", אלא אורח חיים.
אבירם סבור שה"אשמה" אינה בבתי הספר, אלא בכל מי שמובילים את גלי השינויים והמסרים הסותרים באקדמיה, שם נוצרות הציפיות הגדולות.

ישראל מותקפת ב"אמוק של שינוי" היוצר בלבול מערכתי
מצפים מבתי הספר לממש מטרות סותרות

אבירם המשיך וניתח את הסיבות ל"בלבול הנוראי" כדבריו.  בתי הספר מוצפים במילה "שינוי". עצם השינוי הפך לטרנד. אם תלכו לבני ברק, טוען אבירם, איש בחינוך החרדי, לא יבין מה אתם רוצים. שינוי? בשביל מה זה טוב? 2000 שנה והמסורת היהודית התקיימה היטב, רמת האלימות נמוכה, רמת האוריינות גבוהה. לא תודה, יאמרו לכם בבני ברק, אנו מעדיפים "שימור" על פני שינוי.
בישראל, כך אבירם, יותר מאשר בכל מקום אחר בעולם, נתקפנו ב"אמוק של שינוי". לא ברורות לנו המטרות, רצים לכל עבר, עשרות מגמות סותרות, חוסר שביעות רצון מתהליכים, חיפוש כיוונים חדשים מדי בוקר… איך אפשר לצפות למשהו ב"רעש" הנוראי הזה?

הטרמינולוגיה, מתמצת אבירם בצער, אמנם משתנה לעתים, אך התיאוריות בעינן עומדות. כך למשל, אם פעם דיברו על "למידת חקר", "לומד אוטונומי", קונסטרוקטיבזם, הרי היום מדברים על "למידה מותאמת אישית" (self personalization) שבאופן מהותי עוסקת בדיוק באותו דבר, רק במילים אחרות. וממשיך – מצפים מבתי הספר להשיג מטרות  ס ו ת ר ו ת  – שהרי הכנה מעשית ממוקדת לבגרות ולהישגים, סותרת למידה מוכוונת אישית. והלא אתם יודעים יותר מכולם, פנה לקהל, שאין למורה זמן "לשחק". בתי הספר מוצפים בפרויקטים כבר 40 שנה, פרויקטים שאמורים לממש מטרות שונות באים והולכים, אך אין מטרת על. גם בתוך המטרות החדשות יש סתירה – מה עדיף למשל, חשיבה יצירתית או מחשבה ביקורתית?
סתירה זו היא פועל יוצא של משאבים מצומצמים וצרכים מנוגדים.

מה עושים עכשיו? מהו הפתרון?
התקשוב – ציביליזציה חדשה

ובכן, מעיר אבירם, כדאי שתדעו שחלק מעמיתיי חושבים שכדאי לרדת מזה. פשוט כך. לרדת מרעיון התקשוב. כך לדוגמא פרופ' גבי סלומון וההיפוך שחל בעמדתו. סלומון, שהיה בעבר ממובילי הגישה הקונסטרוקטיביסטית ואף כתב על כך ספר, סבור היום שאין צורך בתקשוב. על כך חולק אבירם. לא משום שהתקשוב יוביל בסופו של דבר למהפכה פדגוגית גדולה, הוא מסביר את עמדתו, אלא משום שהתקשוב כיום הוא בגדר צ י ב י ל י ז צ י ה חדשה. תרבות חדשה. התקשוב משנה כל אספקט בחיים. החל בזוגיות וכלה במקום העבודה. לדבריו, לא מדובר עוד ב"הכנסת התקשוב לכיתה", אלא ב"הכנסת בית הספר לחיקה של הציביליזציה".
והוא מפרט – "בית הספר צריך ללמוד לדבר סינית". דמו בנפשכם שלוקחים בית ספר ישראלי ושותלים אותו בסין. האין זה ברור מאליו שצריך יהיה ללמוד סינית כדי להתאים לסביבה החדשה? זה בדיוק המצב. בתי הספר אמנם נשארו באותו המקום, אך הציביליזציה מסביב השתנתה ללא הכר.

בית הספר – עוגן הכרחי של שיטתיות יחסית

אם כך, הוא שואל, האם בית הספר יעלם? לא ולא, הוא מדגיש. בציביליזציה חדשה ומבולבלת, יש צורך עצום בעוגן של שיטתיות יחסית. אנו זקוקים לבית הספר יותר מאשר אי פעם. אם בעבר רחשו בקרבנו הרבה מאד סוכני חינוך – הכנסייה, התנועה, המפלגה ואחרי כן הטלוויזיה, המשפחה… דבר מזה לא נותר על כנו. אולי משהו מהמשפחה הגרעינית, הוא מסייג, ותו לא.
כיום, למעט הטלוויזיה הרב-ערוצית המטיפה לצריכה מוגברת ואיבוד העצמי, אין לנו סוכני חינוך בעלי מסר אחד יציב. נותר רק בית הספר, ומסיבה זו הוא צריך לדבר את ה"שפה" של התרבות החדשה. כולנו בבחינת "מהגרים" בחברה חדשה, שצריכים ללמוד את שפת האם מהילדים. בתחום זה דווקא, נוטה חסד אבירם לנושא התקשוב. לשיטתו, אם ננקוט בגישה ריאלית של עיניים פקוחות ונסיט את ההתמקדות בהישגים פדגוגיים יוצאי דופן ממרכז התמונה, נגלה כי דווקא בתחום המוטיבציה של המורים, מוביל העיסוק בתקשוב לשינוי חיובי, ואין לזלזל בו. לפתע, כך אבירם, נוצרת שפה משותפת עם הילדים, כאשר כל צד מביא את יתרונותיו.
אבירם מציע לנצל את הגל הזה, ובמקום להפעיל לחץ מיותר על המורים, במקום לנקוט ב"דיבור כפול", יש לערוך חשיבה אסטרטגית, לקחת בחשבון את משאבי בית הספר המוגבלים, ולהוביל מהלך שעיקרו – 20 אחוז שינוי, וב 80 אחוז נמשיך להכין לבגרות כרגיל.
בכל מקרה, מתריע אבירם, אסור לו לבית הספר לזנוח את התקשוב, או אז הוא יהפוך לשמורת טבע, בעולם שאין הוא מבין את שפתו.
"אל תרכיבו משקפיים לא וורודות ולא שחורות… הסתכלו נא בעיניים, בעיניים פקוחות.."

חוליים ותקווה, רוני אבירם, הד החינוך אפריל 2010