"אוניברסיטה מתחילה בגן ילדים" …. לא, היא לא | מערכת החינוך שלנו בנויה כרגע לפי סטנדרטיזציה של מזון מהיר |  היו עדינים כשאתם דורכים על חלומות הילדים

תרגם: יובל מסלקר
ערכה: רפאלה בלס

"משבר אקלים" של משאבים אנושיים 
אל גור סיפר בסוף כנס TED הקודם, שיש משבר אקלים גדול וברור. ואני חושב שאם אנשים אינם מאמינים לזה, עליהם לצאת יותר. אבל אני מאמין שיש משבר אקלים אחר, שהוא לא פחות חמור, שיש לו את אותם המקורות, ושעלינו להתמודד איתו באותה דחיפות. ובזה אני מתכוון, ואפשר שתגידו "תראה, זה מספיק לנו, יש לנו משבר אקלים אחד, איננו צריכים עוד אחד", אבל זהו משבר לא של משאבים טבעיים, אף על פי שאני מאמין שזה בהחלט נכון, אלא משבר של משאבים אנושיים.

אני מאמין שבאופן בסיסי, אנו עושים שימוש עלוב ביכולת שלנו. הרבה מאד אנשים עוברים את כל חייהם מבלי שיהיה להם מושג על אופי כשרונותיהם, או אם יש להם בכלל כאלה. אני פוגש כל מיני אנשים שאינם סבורים שהם טובים בכלל במשהו.  בעצם אני מחלק את העולם לשתי קבוצות – ג'רמי בנתהם הפילוסוף התועלתי הגדול, חידד פעם את השקפתו. לדבריו יש שני סוגים של אנשים בעולם, אלו שמחלקים את האנשים בעולם לשני סוגים, וכאלו שאינם עושים זאת… אבל אני עושה זאת. אני פוגש כל מיני סוגים של אנשים, אשר אינם נהנים ממה שהם עושים. החיים פשוט עוברים עליהם, בעוד הם איכשהו מסתדרים עם זה. אינם מפיקים הנאה ממה שהם עושים, הם סובלים את זה במקום ליהנות מזה ומחכים לסופשבוע. אבל אני גם פוגש אנשים אשר אוהבים ממש את מה שהם עושים, ואינם יכולים לדמיין את עצמם עושים משהו אחר. אם תגידו להם " אל תעשו זאת יותר", הם יתהו על מה אתם מדברים, משום שזה לא מה שהם עושים, אלא זה מי שהם. הם אומרים "אבל זה מי שאני, אתה מבין? זה יהיה טפשי מצדי לוותר על זה, כי זה קשור לאני הכי אמיתי שלי". אבל זה לא נכון בעבור מספיק אנשים. למעשה להפך, אני חושב שזה נכון לגבי מיעוטם של האנשים. ואני חושב שיש לזה הרבה הסברים אפשריים, והראשון שבהם הוא חינוך.
וזאת משום שחינוך, בדרך מסוימת, עוקר הרבה אנשים מתוך הכישרונות הטבעיים שלהם. ומשאבים אנושיים, כמו משאבים טבעיים, לעתים קרובות הם קבורים עמוק ויש לחפש אותם. הם לא מונחים סתם כך מעל פני השטח. יש ליצור את הנסיבות שבהן הם יוכלו להתגלות, והיה אפשר לחשוב שהחינוך יהיה האמצעי שדרכו זה יקרה.
אבל לעתים קרובות מדי הוא לא..

רפורמות במערכת החינוך כבר לא מועילות, מדובר בשיפוץ תבנית שנשברה 
כל מערכת חינוך בעולם עוברת שינויים ורפורמות ברגעים אלו ממש, אבל זה לא מספיק. רפורמות כבר לא מועילות, כיוון שמדובר בשיפוץ תבנית שנשברה. מה שדרוש לנו, ומילים אלו נאמרו הרבה בימים האחרונים – זה לא התפתחות של החינוך, אלא מהפכה בחינוך. החינוך חייב לעבור התמרה למשהו אחר. אחד מהאתגרים המשמעותיים, יהיה לחדש מהיסוד בחינוך. חדשנות זה קשה, כי פירושה לעשות משהו שלאנשים אין שמץ של רצון לעשותו. פירושה לאתגר את מה שאנו מקבלים כמובן מאליו. דברים שנדמה לנו שהם בהירים ומוחלטים. הבעיה הגדולה ברפורמה או במהפך, היא הרודנות של השכל הישר. דברים שאנשים סבורים "טוב, זה לא יכול להתבצע בשום דרך אחרת, משום שכך זה תמיד מתבצע". נתקלתי לאחרונה בציטוט נהדר מאת אברהם לינקולן, שחשבתי שתשמחו שאצטט אותו בנקודה זו.. הוא אמר בדצמבר 1862, במפגש השני של הקונגרס (אני חייב להבהיר שאין לי שמץ של מושג מה התרחש שם באותו זמן כי אנחנו בבריטניה, לא מלמדים היסטוריה של ארה"ב כלל..אנו מדחיקים אותה, זוהי המדיניות שלנו) ובכן ללא ספק משהו מרתק התרחש בדצמבר 1862, משהו שהאמריקאים שבינינו מודעים לו, ובכן, הוא אמר כך: "הדוׁגמות של העבר השקט, אינן מתאימות להווה הסוער המצב הקשה נערם לגובה רב ועלינו מוטלת החובה להתרומם יחד עם המצב". אני אוהב את זה. לא להתרומם אליו, אלא להתרומם ביחד איתו. "מאחר שמצבנו חדש, עלינו גם לחשוב חדש ולפעול חדש. חובה עלינו לגאול את עצמנו. וכך, נוכל להציל את ארצנו". אני אוהב את המילה הזאת "לגאול". אתם יודעים מה פירושה? זה אומר שישנם רעיונות שכולנו משועבדים להם, שאותם אנו לוקחים כמובנים מאליהם, כסדר הטבעי הנכון של הדברים, הצורה בה הדברים קיימים. וכך יצא שרבים מרעיונותינו כיום, נוצרו לא כדי להתמודד עם נסיבות המאה הזו, אלא כדי להתמודד עם נסיבות של מאות קודמות, ואשר נפשותינו עדיין מהופנטות על ידן, ואנו חייבים לגאול את עצמנו מחלק מהם. כמובן קל יותר לדבר מאשר לעשות, קשה מאד לדעת איזה מן הדברים אנו מקבלים כמובנים מאליהם, והסיבה לכך, היא משום שאנו לוקחים אותם כמובנים מאליהם..

מדוע בני נוער אינם עונדים שעון יד ?
תרשו לי לשאול אתכם משהו שאתם עשויים לקחת כמובן מאליו, כמה מכם כאן הם מעל גיל 25? לא זה מה שאני חושב שאתם מקבלים כמובן מאליו, אני בטוח שאת זה אתם מכירים, האם יש כאן מישהו מתחת לגיל 25? מצוין. עכשיו, אלו שמעל גיל 25, אם יש לכם שעון יד עליכם, התוכלו להרים את היד? זה הרבה מאיתנו, נכון? תשאלו את אותה שאלה בחדר מלא בני נוער. בני נוער אינם עונדים שעון יד. אני לא מתכוון לכך שהם אינם יכולים לעשות זאת, או אינם מורשים לעשות זאת. פשוט לעתים קרובות הם בוחרים שלא לעשות זאת. והסיבה היא שגדלנו בתרבות טרום דיגיטלית, אלה מאיתנו שהם מעל גיל 25. ולכן בשבילנו אם נרצה לדעת את השעה, צריך לענוד משהו שיאמר לנו זאת. ילדים בימינו חיים בעולם דיגיטלי, והזמן בעבורם נמצא בכל מקום. הם לא רואים שום סיבה לעשות זאת. ודרך אגב, גם אתם אינכם חייבים לעשות זאת. רק שתמיד עשיתם זאת, ולכן תמשיכו לעשות זאת. בתי קייט, אינה עונדת שעון, והיא בת פחות מ-20. היא לא מוצאת בכך שום טעם. כפי שהיא אומרת "זה התקן של פונקציה אחת"… כאילו, עד כמה אפשר להיות מוגבל?..ואני משיב לה "לא, לא!! הוא אומר לנו גם את התאריך!! הוא רב תכליתי!"  אתם רואים, יש דברים שאנו משועבדים להם באמצעות חינוך. אתן לכם מספר דוגמאות, אחת מהן היא הלינאריות.

כפייתיות הנראטיב הלינארי: פסגת החינוך פירושה להגיע לאוניברסיטה
מה זה אומר לינאריות? להתחיל כאן, ללכת במסלול מסוים, ואם הכל עולה כשורה, לסיים את המסלול "מסודרים לכל החיים". כל מי שדיבר בכנס טד לפני, אמר אותו דבר במילים אחרות – החיים אינם ליניאריים, הם אורגניים. אנחנו יוצרים את חיינו בקשר סימביוטי, ככל שאנו מגלים את כישרונותינו ביחס לנסיבות שהם עוזרים ליצור בשבילנו. רק מה, הפכנו לכפייתיים בנוגע לנראטיב הלינארי.  וככל הנראה פסגת החינוך זה להגיע לאוניברסיטה.
אני חושב שאנחנו אובססיביים בכל הקשור ללשלוח אנשים לאוניברסיטה. סוגים מסוימים של אוניברסיטה. לא כל אחד חייב ללכת לאוניברסיטה, ובעיקר לא כל אחד חייב ללכת ממש עכשיו. אולי הם ילכו מאוחר יותר. לא בזה הרגע. והייתי לפני זמן מה בסן פרנסיסקו, לחתום על ספרי, היה שם בחור שקנה את הספר, בערך כבן 30, ושאלתי "במה אתה עובד?" והוא אמר, "אני כבאי".
ושאלתי "כבר זמן כבר אתה כבאי?" והוא ענה – "מאז ומתמיד. תמיד הייתי כבאי". ושאלתי "מתי החלטת על כך?", והוא אמר – "כאשר הייתי ילד. למעשה זו היתה בעיה בשבילי בבית הספר, בגלל שבבית הספר, כל אחד רצה להיות כבאי. אבל אני לעומת זאת, באמת רציתי להיות כבאי!" והוא המשיך "כאשר נכנסתי לשנתי האחרונה בבית הספר, מוריי לא התייחסו לזה ברצינות. במיוחד מורה אחד. הוא אמר שאני מבזבז את חיי, אם זה כל מה שאני בוחר לעשות בחיי.  שאני צריך ללכת לאוניברסיטה. שאני צריך להתמחות במשהו, שיש לי פוטנציאל גדול, ושאני מבזבז את כשרונותיי בלעסוק בזה". והוא אמר "זה היה משפיל, כי הוא אמר את זה בפני כל הכיתה ואני הרגשתי נורא. אבל זה מה שרציתי. ומיד כאשר סיימתי את בית הספר, הגשתי בקשה להתקבל לשירותי הכבאות, והתקבלתי".  והוא אמר "דווקא חשבתי עליו עכשיו, בדיוק לפני כמה דקות כשדיברת, על המורה הזה". הוא הוסיף "מכיוון שלפני שישה חודשים, הצלתי את חייו".  הוא סיפר "הוא היה מעורב בתאונת דרכים, חילצתי אותו, עשיתי לו החייאה, והצלתי גם את אשתו". "בטח עכשיו הוא חושב עלי קצת יותר בחיוב".

"אוניברסיטה מתחילה בגן ילדים" …. לא, היא לא.
בשבילי, חברה אנושית תלויה במגוון של כישרונות, לא בתפיסה יחידנית של יכולת. ובלב האתגרים העומדים בפנינו, ניצבת הבניה מחדש של התפיסה שלנו לגבי יכולות ואינטיליגנציה. נושא הליניאריות הוא בעייה. כאשר הגעתי ללוס אנג'לס לפני 9 שנים, נתקלתי בהצהרה הקובעת מדיניות בעלת כוונות טובות, שאמרה "אוניברסיטה מתחילה בגן ילדים". לא היא לא. אילו היה לנו זמן הייתי מפרט יותר, אבל היא לא. גן ילדים מתחיל בגן ילדים. חבר שלי אמר פעם, "בן שלוש אינו מחצית מבן שש".  הם בני שלוש. אבל כפי ששמענו במושב זה, יש כזאת תחרות בשביל להיכנס לגני ילדים כדי להיכנס לגן ילדים נכון! שבשביל זה אנשים עוברים ראיונות בגיל שלוש. בגיל שלוש! ילדים יושבים בפני צוותים שאינם מתרשמים, עם קורות חייהם, הם מדפדפים בהם ושואלים "ובכן, האם זהו זה?", "אתה חי כבר 36 חודשים, וזה הכל?", "לא השגת כלום! שישה חודשים ראשונים עברו ביניקה אנחנו רואים…"  ראו, התפיסה הזו מקוממת, אבל עובדה שהיא מושכת אנשים.

מערכת החינוך שלנו בנויה כרגע לפי סטנדרטיזציה של מזון מהיר
הנושא הגדול השני הוא מוסכמות. בנינו את מערכות החינוך שלנו לפי עיקרון של מזון מהיר. אתם יודעים שקיימים שני מודלים של הבטחת איכות בקייטרינג. האחד הוא מזון מהיר, היכן שהכל על פי תקן אחיד, השני הוא מסעדות כמו למשל זאגאט את מישלן, ששם שום דבר אינו סטנדרטי, הם מתאימים את עצמם לנסיבות הקיימות. ואנו מכרנו את עצמנו למודל חינוכי של מזון מהיר והוא מדלל את רוחנו ואת האנרגיות שלנו, ממש כשם שמזון מהיר מכלה את הגוף הפיזי שלנו. אני סבור שעלינו להכיר במספר דברים. האחד – שהכישרון האנושי מאד מגוון. לאנשים יש כישורים מאד שונים. לאחרונה שמתי לב שבתור נער קיבלתי גיטרה בערך באותו זמן שאריק קלפטון קיבל את הגיטרה הראשונה שלו. וכפי שאתם יודעים, זה עלה יפה עם אריק, וזה כל מה שאני אומר. מאיזו שהיא סיבה, זה לא הצליח איתי. לא יכולתי לגרום לדבר הזה לעבוד, לא משנה עד כמה חזק ובאיזו תדירות נשפתי לתוכו. זה פשוט לא עבד!
אבל זה לא רק זה, זה גם קשור לתשוקה.

אם עושים מה שאוהבים, שעה נדמית כחמש דקות
לעתים קרובות אנשים אינם מצטיינים בדברים שלא באמת אכפת להם מהם. זה קשור בתשוקה ובמה שמעורר את רוחנו ואת המרץ שבנו. ואם עושים את הדבר שאוהבים לעשות, שאתה טוב בו, הזמן מקבל תפנית שונה לגמרי. אשתי סיימה זה עתה לכתוב רומן.  ואני חושב שזה ספר נהדר. אבל היא נעלמת למשך שעות. אתם יודעים איך זה. אם עושים מה שאוהבים, שעה נדמית כחמש דקות.
אם עושים משהו שלא מתחברים אליו ברוחנו, חמש דקות נראות כמו שעה. והסיבה שכל כך הרבה אנשים נפלטים ממערכת החינוך, היא בגלל שהמערכת אינה מזינה את רוחם. היא אינה מזינה את האנרגיה שלהם או את תשוקתם. לכן אני סבור שעלינו לשנות דימויים.

פריחה אנושית אינה תהליך מכאני אלא תהליך אורגני
עלינו לעבור ממשהו שהוא מיסודו מודל תעשייתי של חינוך, מודל יצרני המבוסס על לינאריות, על מוסכמות ועל קיטלוג של אנשים. עלינו לעבור למודל המבוסס על עקרונות של חקלאות. עלינו להכיר בכך שפריחה אנושית אינה תהליך מכאני אלא תהליך אורגני, ולא ניתן לחזות את התוצאה של ההתפתחות האנושית, כל מה שניתן לעשות, כמו איכר, זה ליצור את התנאים שבהם האדם יתחיל לפרוח. לכן כאשר שוקלים לתקן ולשנות את החינוך, זה לא כמו שיבוט של המערכת. יש מערכות מצוינות כמו קיפס, ישנם הרבה מודלים טובים. זה קשור להתאמה לנסיבות ספיצפיות והתאמה אישית של חינוך לאנשים שלומדים בזמן נתון. ואם עושים זאת, אני חושב, יהיה לנו המענה לעתיד מפני שהעניין הוא לא בבניית פתרון חדש, אלא על יצירת תנועה חינוכית, אשר בה אנשים מפתחים פתרונות בשביל עצמם, ובעזרת תמיכה חיצונית המבוססת על תוכנית לימודים אישית. באולם זה עכשיו ישנם אנשים המפגינים תושיה בלתי רגילה בעסקים, בתקשורת, באינטרנט. טכנולוגיות אלו בשילוב הכישרונות יוצאי הדופן של המורים, מעניקות הזדמנות לביצוע מהפכה בחינוך. אני מפציר בכם להיות מעורבים בזה. מכיוון שזה חיוני לא רק בעבורנו, אלא לעתידם של ילדינו. אבל עלינו להשתנות מהמודל התעשייתי למודל החקלאי, שבו כל בית ספר יכול לפרוח מחר. זה המקום בו ילדים חווים את החיים. או בבית, אם שם הם בוחרים לקבל את חינוכם ביחד עם משפחותיהם או חבריהם.

היו עדינים כשאתם דורכים על חלומות הילדים
רציתי להקריא לכם במהירות שיר קצר מאת ייטס, שכתב זאת לאהובתו. בשיר הוא מקונן על כך שהוא אינו מסוגל להעניק לה מה שלפי דעתו היא רוצה ממנו. וכך הוא אומר "יש לי משהו אחר, אבל יכול להיות שזה לא בשבילך".  הוא אומר "אילו היו לי אריגי גן עדן רקומים, משובצים בזהב ובכסף, האריגים הכחולים, הכהים והעמומים בשביל לילה ויום ושעת בין ערביים, הייתי פורש אותם תחת רגלייך, אבל מאחר שאני עני, יש לי רק חלומות, פרשתי את חלומותיי לרגלייך, דרכי עליהם בעדינות, כי את דורכת על חלומותיי".
בכל יום ובכל מקום, ילדינו פורשים את חלומותיהם לרגלינו. ועלינו לדרוך עליהם בעדינות.

קן רובינסון בכנס TED 2010,  יוטיוב
קן רובינסון בהרצאת מפתח מכנס TED 2006 – האם בתי הספר הורגים את היצירתיות?
קן רובינסון בסרטון מצויר – לשנות את פרדיגמת החינוך!