מאת: ד"ר אלון הסגל
אתמול נשאלתי על ידי רפאלה בלס מ"קולות מהשטח" של רשת עמל, "האם יש קשר בין תוכנית החינוך בפינלנד לתוכנית התקשוב הלאומית?" – ובכן, התשובה אינה פשוטה, אך בעיניי יש חשיבות רבה לדיון בנושא.

נראה שתוכנית התקשוב הלאומי מבוססת על הנחות יסוד מקבילות לאלו של מערכות החינוך המתקדמות בעולם. ההנחה היא שיש לאפשר לכל משתמש (מורה ותלמיד) פעילות אוטונומית, מבוססת על מרחב דיגטאלי באמצעות מיכשור מתקדם. אלא שבניגוד למערכות החינוך המתקדמות בפינלנד, מדינת ישראל החליטה באמצעות תוכנית התקשוב הלאומי שתהליך הפיכת המשתמש ליותר דיגיטאלי מחייבת הן תכנון שיטות לימוד ומערכי שיעור "מלמעלה" באמצעות קביעת סטנדרטים ללמידה ולהערכה, והן תכנון מלמעלה וסטנדרטי של תהליך השוואה והטמעת החומרה אצל המשתמשים, מורים ותלמידים כאחד. וכאן מתחיל להיווצר פער. 

החומרה הדיגטאלית מתקדמת ומתפתחת בקצב מהיר יותר מכפי שאפשר להטמיע. אי אפשר לצפות ולתכנן את התפתחות הטכנולוגיה העתידית. לכל אחד יש את האג'נדה שלו לגבי המיחשוב העתידי הצפוי לנו. אם בשנת 2009 היה המחשב הנייד הפופולרי ביותר הן במכירה והן בשימוש, הרי בשנת 2011 כבר אפשר לראות את השינוי הגדול. על פי מחקר של חברת גרטנר, כמות הקשרים בין מכשירים ניידים וסלולרים היא זאת שמובילה את החדשנות הטכנולוגית בעתיד. זאת ועוד, המיחשוב הפופולרי הן במכירות והן בשימוש בפועל, הפך להיות נייד לגמרי [סמארטפונים, טאבלטים..]. לא ירחק היום  ומסך המגע יוחלף בתנועות ידיים, מסך המחשב יוחלף ב Smart glass, וה"לוח החכם" האינטראקטיבי – במקרן ידני קטן המיועד לניידים ה LightPad. בהתאם לכך, יעודכנו גם שיטות הלמידה, מערכי הלמידה והשיעורים.

מכאן, שהפער שנוצר רק יגדל ויש לכן להתייחס לסוגיית האוטונומיה התפקודית של מורים בהוראה בצורה אחרת.
פרופ' עמי וולנסקי מנתח את השיטה הפינלנדית בהוראה וטוען שאנחנו אמורים היינו להגיע לשינוי פרדיגמה בגל השלישי בחינוך, Paradigm shift or New Progressivism, הכולל: ביזור עמוק של סמכויות לבתי ספר, גמישות פעולה גדולה יותר למוסד החינוכי, יותר דרגות חופש למורים, התלמיד במרכז תכנון הלימודים, תרבות של אמון.

גם פרופ' לינדה המונד מגיעה למסקנה דומה, והיא שמערכת החינוך בפינלנד עובדת הפוך מכפי שמקובל בארה"ב (וגם בישראל). זוהי מערכת שבה אין כמעט ניהול מרכזי; אין כמעט מערכת לימודים מחייבת; אין מדידת הישגים בית ספרית (פרט, כמובן, למבחנים הבינלאומיים); אין השוואות בין בתי ספר; ואין תגמול או ענישה לבתי ספר לפי מידת ההצלחה הלימודית שלהם. כדי לתפקד כמעבדה לשיטות לימוד, המורים בפינלנד מחונכים בשיטה יוצאת דופן. ראשית, רק ה-15% המצטיינים מקרב הסטודנטים בפינלנד יכולים להתקבל ללימודי הוראה, ותור ההמתנה לקבלה הוא ארוך. שנית, לימודי ההוראה נמשכים חמש שנים, ובניגוד למה שמקובל בארה"ב (או בישראל), לא מלמדים את המורים בעיקר את תוכניות הלימוד או את שיטות ההוראה המקובלות, אלא מתמקדים בלימוד של שיטות מחקר ופתרון בעיות, ובנוסף, המורים כולם לומדים הוראה לבעלי צרכים מיוחדים. ההערכה של המונד היא כי הסיבה העיקרית לכך שהתלמידים בפינלנד מצליחים טוב יותר במבחנים הבינלאומיים, אינה מאחר שתוכנית הלימודים שלהם מקיפה יותר או שהם לומדים יותר שעות, הסיבה לכך היא שהתלמידים בפינלנד לומדים להתמודד טוב יותר עם בעיות, וכיצד פותרים אותן – לא משנה אם מדובר בבעיה במתמטיקה, בשפה או במדע.

המסקנה היא שאוטונומיה תפקודית למורה היא הכלי החברתי המאפשר איכות ומצוינות בהוראה ובלמידה.
סלברג הפיני כתב על הצורך באוטונומיה בתהליך הבחירה של החומרה, ויותר מכך גם בתהליך הפיתוח וההתאמה של התכנים ושיטות הלימוד. המטרה אינה לתכנן מלמעלה תהליך שיוביל לאוטונומיה של המורה, אלא לאפשר למורה להגיע למצוינות בעזרת תהליך הסתגלות והתאמה אוטונומי. יותר החלטות בידי המורים לגבי סוג החומרה שיש להטמיע, במקום לקבוע מראש מה טוב לכולם. יותר כלים, תמיכה טכנית, לגיטימציה, זמן ותגמולים למורים בתהליך פיתוח שיטות למידה, מערכי שיעור המותאמים למרחב הדיגיטאלי ופחות תכנון ריכוזי של מערכי שיעור ושיטות למידה המותאמים לחומרה ספציפית ולשיטות מובנות מראש.

שינוי התפיסה של מערכת החינוך לתמיכה רלוונטית ביכולות של המורים בתהליך ההסתגלות שלהם במקום "הובלה מלמעלה", יכולה לתת תוצאות עקיפות מעניינות. במערכת החינוך בפינלנד למדנו שכשמאפשרים ותומכים במורה, הוא עצמו מפתח "תפיסה של איפשור" ותמיכה ביכולות ובאפשרויות של כל תלמיד. באופן זה מתפתחת מערכת חינוך המבוססת על הדדיות, שיתופיות, אמון ובעיקר לגיטימציה ותמיכה באוטונומיה אישית וקבוצתית המובילה להסתגלות מהירה יותר ופתרונות מותאמים יותר למציאות משתנה, הן אצל המורים והן אצל תלמידהם. על פי מבחן התוצאה, מתברר שזה הכיוון הרצוי.

לבלוג של ד"ר אלון הסגל, לחץ כאן