מאת: רפאלה בלס

טעות לחשוב שניתן לממש "משהו קטן" מהמציאות הפינית, בעידן של מהפכות דרמטיות בכל האספקטים של הקיום האנושי. הדבר דורש שינוי מערכתי כולל ואסטרטגי. אם ננסה להעתיק, כפי שאנחנו עושים בדרך כלל, אלמנטים מסוימים מהמאפיינים של מערכת החינוך הפינית ולטעת אותם במערכת הישראלית – ניפול שוב לזרועותיה החמימות והקטלניות של ההתמכרות לפרויקטים סותרים או לשיטת הטלאים. עלינו לאמץ את מתודולוגיות החשיבה השיטתית והעקביות הביצועית הפינית – בהתאם למקרה הפרטי של ישראל.

פרופ' אבירם, ראש המרכז לעתידנות בחינוך באוניברסיטת בן גוריון : כשאני קורא, לאחר שנתיים, את הדברים שאמרתי במפגש בעמל, אין לי לצערי שום דבר משמעותי להוסיף. כמעט דבר לא השתנה, להוציא עובדה אחת משמעותית: בישראל מופעלת עכשיו תוכנית תקשוב ממלכתית בהיקפים גדולים מאוד, ומעורבים בה כבר בשלב זה מאות בתי ספר. לצערי התוכנית סובלת מכל הבעיות אליהן התיחסתי בדברי לפניכם – הדגש הוא כמעט רק על לוגיסטיקה ובעיקר ארגון והפצה של ציוד מחשוב בבתי ספר (כעת מחשבים ניידים למורים ובהקשרים מסוימים לתלמידים, ובחלק מהמקרים כיתות חכמות או כמה ממאפייניהן). הדרישות טכנוקרטיות במהותן – מורים ובתי ספר נדרשים לדווח באופן מתוקשב על כמות השימוש בתקשוב. מהבחינות הללו היא מרשימה.

אלא שמעבר לרמת ההצהרות, ברמה הממלכתית אין בה שום ניסיון ליצור מהפכה חינוכית-פדגוגית וארגונית שתהפוך את בית הספר לארגון חינוכי מתוקשב. שהרי הספר במובן המודרני שלו, והפדגוגיה מבוססת הספר, אינם מתיישבים עם הציביליזציה המתוקשבת, וברור שאין היום צורך בבית שאליו יש ללכת כדי ללמוד.

ואפשר להבין את החשש. כדי להסב את בית הספר לארגון חינוכי מתוקשב, יש להגדיר באופן ברור ואופרציונלי את מטרות החינוך וצריך להתמודד באופן שיטתי וארוך-טווח עם השאלה: מהי הדרך המתאימה לממש מטרות אלו במסגרת הציביליזציה המתוקשבת? התשובות אינן ברורות מאליהן ודורשות חשיבה אסטרטגית חינוכית ופדגוגיה ארוכת טווח. מדובר על מאמץ רדיקלי ותובעני שאינו שכיח בחינוך – הוא מתרחש בו רק עקב שינויים חיצוניים מהפכנים. כך היה בעולם המתועש בסוף המאה התשע עשרה ותחילת המאה העשרים, כשעוצבה דמותה של מערכת החינוך הקיימת היום. וכך גם בארץ ישראל, לאחר שהחינוך שעוצב בה מחדש בעקבות מלחמת השפות כחינוך ציוני מודרני – הפך להיות, עם קום המדינה, כלי מרכזי לבנייתה של החברה חדשה.

המהפכות המתרחשות היום סביבנו בכל ההקשרים של חיינו דרמטיות לא פחות, כך שבסופו של דבר לא יהיה מנוס מהמהלך הזה ומהמהפכה שהוא דורש. השאלה היא רק אם הוא יתבצע על ידי הממלכה ויביא לחיזוקו של החינוך הממלכתי (כפי שאני מקווה), או יהפוך כמו תחומים אחרים בחיינו לנחלתם של גופים פרטיים (כפי שמתרחש כבר היום), שיבצעו מהפכות מקומיות בחינוך – מה שבסופו של דבר ישנה לחלוטין את טבעה של מערכת החינוך.

שאלה: אומרים שהרפורמה של שנת 1994 בפינלנד היתה נקודת המפנה שם – עד אז מערכת החינוך הייתה דומה לישראל ולמדינות אחרות, אבל בשנת 1994 פינלנד ביזרה כל מערכת החינוך ואת תכניות הלימוד והעניקה למורים הרבה יותר אוטונומיה בפיתוח תכניות לימודים בית-ספריות. מאז ועד היום, כמו שראינו בתוכנית "המקור" של מיקי רוזנטל, הלמידה שם מתרחשת בסביבה לימודית שאין בה לחצים וחרדות, היא אינה מוכתבת ע"י משטר חיצוני של בחינות, ובאופן כללי יותר עונה על ה"גל השלישי" של המיומנויות, שארגון ה oecd מדגיש עכשיו והן לא 'פיזה', אלא 'פיאאק' - וביניהן: פיתוח חשיבה שיפוטית וביקורתית, עידוד חשיבה יזמית, יכולת שימוש מוגברת בטכנולוגיות המידע והאינטרנט, למידה בצוות ועבודה בצוות, יכולת עיבוד והפקה של ידע חדש, ו… כן.. חזרה לקריאה של טקסטים איך אפשר לדעתך ליישם משהו מזה גם אצלנו.. עם כל האנומליות והחרדות של ישראל ?

פרופ' אבירם: אכן, כדבריך, בפינלנד התבצעה בשנת 1994 רפורמה מהותית שנבעה מחשיבה אסטרטגית עמוקה על המטרות הרצויות בחינוך בעידן שלנו, ועל האמצעים המתאימים לכך. רפורמה זו הובילה לשינוי דרמטי – רעיוני, ארגוני ופדגוגי של כל המערכת. ועל דרך השלילה –

• הפינים לא העתיקו באופן אוטומטי מודלים אופנתיים מן העולם – אלא חשבו בעצמם (מה שאנו יודעים היטב לדרוש מכל תלמיד)
• הפינים – בניגוד למקובל במקומותינו וברוב המקומות האחרים בעולם – אינם סוגדים ל"מולך" של הסטנדרטים והמבחנים הבינלאומיים (ולמרות זאת מצליחים בהם) – אלא חושבים ברמה ממלכתית ושיטתית על החינוך הרצוי, הבוגר הרצוי, הפדגוגיה הרצויה המבנה הארגוני הרצוי, ובנוסף – באופן מפתיע – מיישמים באופן שיטתי ועקבי את המסקנות שלהם.
•  הפינים – שוב, בניגוד מוחלט למקובל במקומותינו וברוב המקומות האחרים – לא התמכרו לשורה אינסופית של פרויקטים בהיקפים שונים, שחלקם נמצאים בסתירה האחד לשני. הם אינם חושבים בשיטת "טלאי על טלאי", אלא פרמו את האריג הישן וארגו אחד חדש, השונה מהותית מהקודם.
• הפינים אינם חותרים ליעדים כמותיים קצרי טווח אלא פועלים לאורך שני עשורים לאור מטרות ארוכות טווח, איכותיות במהותן.
• הפינים, כך נראה, כשזה מגיע לחינוך ופדגוגיה, אינם מדברים בשפה של מטרות ערטילאיות הניתנות להבנה באין סוף אופנים, שפה היוצרת מערכת חינוכית מבולבלת ומבלבלת. הם נוקטים בטרמינולוגיה של מטרות ערכיות ברורות, שמתורגמות לתהליכים מעשיים. אותם תהליכים מוגדרים היטב בקנה מידה לאומי ובאופן עקבי ברמות הפדגוגיות, הארגוניות וההערכתיות.

לדעתי, זה בדיוק מה שאנחנו צריכים לעשות. אי אפשר לממש "משהו קטן" מהמציאות הפינית, בעידן של מהפכות דרמטיות בכל האספקטים של הקיום האנושי. הדבר דורש שינוי מערכתי כולל ואסטרטגי.
אם ננסה להעתיק, כפי שאנחנו עושים בדרך כלל, אלמנטים מסוימים מהמאפיינים של מערכת החינוך הפינית ולטעת אותם במערכת הישראלית – ניפול שוב לזרועותיה החמימות והקטלניות של ההתמכרות לפרויקטים סותרים או לשיטת הטלאים. עלינו לאמץ את מתודולוגיות החשיבה השיטתית והעקביות הביצועית הפינית – בהתאם למקרה הפרטי של ישראל.

ובכן, האם ניתן בישראל לבצע מהלך של חשיבה אסטרטגית מקיפה כל כך וליישם אחר כך בעקביות כמעט לאורך שני עשורים את תוצאותיה? השאלה היא במהותה שאלה של רצון ותרבות פוליטית, ומהם הערכים החברתיים באותו זמן .
עד שנות השישים או השבעים הייתה החברה היהודית בארץ ישראל ואחר כך בישראל כל כולה פועל יוצא של חשיבה אידיאולוגית מרחיקת לכת וביצוע עקשני של מסקנותיה – לעיתים קרובות כנגד כל הסיכויים. מבחינה זו, ניתן לומר שהיינו החברה החלוצית היוזמת והנועזת ביותר בתולדות העידן המודרני. והדברים נכונים כמובן גם ביחס לתחום החינוך.
האם נוכל לחזור ולשקם את היכולות הללו? אינני יודע.
לשם כך יש לנתח באופן עמוק מה השתנה בחברה הישראלית מאז, ולהתמודד ברצינות עם השאלה – האם המאפיינים החברתיים-תרבותיים-פוליטיים שאפשרו לנו לפעול באופן אסטרטגי בעבר, ואשר מאפשרים לפינים לעשות זאת בהווה, יכולים להתקיים אצלנו גם בעשור השני של המאה העשרים ואחת.
כל שאני יכול לומר הוא שאני מקווה מאוד שכן, ושכל מי שחפצים בטובתה ובקיומה ושגשוגה של החברה הישראלית – צריכים לפעול בכל כוחם למען המטרה הזאת.