שתי מדינות, המאמצות גישות חינוכיות מנוגדות, בולטות בהישגיהן. האחת יפן והשנייה פינלנד. הגישה החינוכית היפנית, רואה במבחנים כלי מרכזי להנעה ללימודים ולפיקוח על סטנדרטים. מדינות רבות אימצו גישה ריכוזית זו, ובכללן אנגליה וארצות הברית, והיא הפכה למודל חינוך סטנדרטי. המודל שעוצב בפינלנד, להבדיל מזה של יפן, מושתת על ביזור נרחב של סמכויות לבתי ספר; דרגת חופש גבוהה למורים, היעדר מבחנים חיצוניים (פרט לבחינות בגרות), ועידוד להתאמת תכנית הלימודים לשונות בהרכב התלמידים, תוך טיפוח תרבות של אמון בבית הספר. ומה באשר לישראל? מזה כעשור נעה מערכת החינוך שלנו בכיוון יישום המודל הסטנדרטי שרווח בעולם. עם זאת, יש בישראל יוזמות חינוך אחדות, הן של מנהלי בתי ספר והן של מפקחים, הפועלים בכיוון פיתוח שפת חינוך חדשה – והשאלה היא האם ניתן לחבר את האיים הבודדים ליבשת רציפה? בנושא זה עסק הכנס המרתק שהתקיים בסוף יוני באונ' ת"א – החינוך בישראל בין שתי תפיסות פדגוגיות מנוגדות.

מאת: רפאלה בלס

פתח את הכנס פרופ' עמי וולנסקי, שהודה לשרי החינוך לשעבר שהגיעו – שריד, תמיר וידלין ולמנכליהם, לפרופ' רענן ריין סגן נשיא אונ' ת"א, לפרופ' רפי נחמיאס ראש ביה"ס לחינוך, למר אלי הורוביץ מנכ"ל קרן טרמפ שנתנו חסות לכנס, לפרופ' דני שכטמן, פרופ' גבי סלומון, פרופ' דוד חן ולעמיתים מפינלנד ואנגליה שהגיעו במיוחד לשאת דברים. פרופ' וולנסקי הציג את הסוגיה המרכזית המעסיקה את מערכות החינוך בעולם – מהו השינוי המסתמן במיומנויות ובכישורים הנדרשים ואשר בא לידי ביטוי גם במבחנים הבינלאומיים החדשים? כיצד נהפוך את היוצרות ממורה אקטיבי ותלמיד פסיבי, לתלמיד דומיננטי ואוטונומי ומורה מנחה?

מנכל קרן טרמפ, אלי הורוביץ : "העשור הקרוב מזמן לישראל הזדמנות של ממש לשינוי בחינוך. גם פולין ופורטוגל חתרו לחפש דרך אחרת ותוך עשור וחצי קפצו מדרגה. ישראל חזרה בשנים האחרונות להשקיע משאבים רבים בחינוך ואגב במבחני פיזה 2009 נרשמה עלייה יפה בתוצאות מבחני הקריאה. העשור הקרוב מזמן לישראל הזדמנות לשינוי מהותי בחינוך, בין היתר כי הדור הצעיר שיצא למחאה בשנה האחרונה, מדגיש את ערכי המשפחה ומשום כך נמשך יותר למקצוע ההוראה. על פי כל הססטיסטיקות, עוד עשור, הדמוגרפיה הישראלית תהיה שונה לחלוטין מזו של היום, ואם אנו רוצים להמשיך להתקיים – זה בדיוק הזמן לחבר, להתחבר וליזום שינוי מהותי".

חירות הרוח, המחשבה והביקורת כתנאי להישג
בהמשך, נשא דברים פרופ' דני שכטמן, חתן פרס נובל בכימיה, אשר הדגיש את החשיבות במתן תשומת לב אישית וכבוד לילד ולסקרנות הטבעית שלו. הוא סיפר שבהיותו הוא עצמו תלמיד ביסודי, שמע במקרה שבית הספר רכש מיקרוסקופ, והיה נלהב מאד לבדוק אותו מקרוב. הוא סיפר שלקח לו הרבה מאד זמן לשכנע את המורה להביא את המיקרוסקופ פעם אחת לשיעור, ועל התסכול שחש כאשר המורה החזיר אותו למחסן כמאורע חד פעמי, ובאמתלות ארגוניות לא אפשר לו לספק את סקרנותו הלאה.. "למרות זאת", חייך, "הפכתי את הצפייה במיקרוסקופ כחלק קבוע מאורח החיים שלי".
כיצד מחנכים ילד למחשבה רציונלית ולוגית? איך מחנכים לויכוח תוך הקשבה לזולת? איך מלמדים לשמוע לא רק להשמיע? האם משרד החינוך אחראי באמת על חינוך או רק על הוראה?.. איך מחנכים ליזמות חברתית ותעשייתית? איך לגרום לכך שילד יחשוב בגדול על השכונה שלו וירצה לעשות את זה? לדבריו של שכטמן, הדרך לעשות כל זאת היא להתחיל בחינוך הרבה יותר מוקדם, ממש מהגיל הרך, גיל שבו הילדים קולטים כל דבר במהירות הבזק. כבר בגיל הזה, כך המליץ, כדאי להתחיל ביסודות החשיבה הכמותית, החשיבה הביקורתית, לעודד שאלת שאלות והבאת הוכחות. בנוסף, ציין, כל ילד זקוק ל"מנטור". אם ההורה אינו מתאים להיות מנטור, המורה צריך להיכנס לדמות הזאת. מנטור כולל הרבה מאד דברים – ראשית דוגמה אישית של התנהגות, הכוללת תשומת לב אישית לכל ילד בכל שעה. כל ילד רוצה להרגיש שהמורה שם לב אליו. מכיר אותו. מתייחס אליו אישית. אישית, ולא חשוב במה, "ילדים שהושקעה בהם תשומת לב אישית, ולא חשוב במה, מצליחים בלימודים הרבה יותר", סיכם.

על מכונת הלמידה היפנית והתופעה הפינית
האם ניתן למדוד כל דבר?
בחלק השני של הכנס הוצגו הסרטים – מכונת הלמידה היפנית The Learning Machine in Japan והתופעה הפינית – The Finland Phenomenon. הסרט הראשון הציג את האופן שבו היפנים החליטו במודע להפוך למכונת למידה בדרך להצלחה כלכלית ולמקום עבודה מובטח. 120 שנה שהחינוך עומד בראש סדר העדיפויות. מערכת החינוך היפנית מקיפה כ-21 מיליון תלמידים, המקבלים את החינוך השיטתי והמבוקר ביותר בעולם. בכל בתי הספר היסודיים לומדים אותם ערכי ליבה באמצעות אותה משמעת נוקשה. בחט"ב הם נדרשים ללבוש מדים אחידים, והמשמעת אפילו עוד יותר נוקשה. על המחנכים מוטלת גם המטלה לגבש להם את ה"אופי הלאומי הרצוי". ההנחיות שלהם הם – "אל תחייכו, אל תתעכבו, תהיו רציניים. לא לפטפט". בנוסף, עם תום הלימודים בשעה שלוש וחצי, הם מתחלקים לקבוצות ומנקים את בית הספר בעצמם, וזאת כדי לפתח יכולת עבודת צוות ותחושת ערכים ציבוריים. להיות אזרחים מועילים. הקבלה לתיכון קשה ותחרותית. החינוך היפני מבטל אינדיבידואליות ויצירתיות, מעודד אחידות ועמידה לחצים. הם לא נדרשים לחשיבה ביקורתית, אלא לשינון ולהישגים. הישגיהם בבחינות במתמטיקה ובמדעים גבוהים ביותר. כל זאת בא לעתים על חשבון בריאותם הנפשית והפיזית, לדוגמה, תלמיד ביפן ישן 4 שעות בלילה כדי להספיק ללמוד גם בבוקר וגם לקבל תגבור בערב בבית ספר פרטי שנקרא "ג'וקי". גם בשבת מוטל עליהם ללמוד כ-6 שעות. מושג "תופת הבחינות". המחויבות מהמשפחה גבוהה מאד, האמהות מעמידות את עצמם לרשות התלמידים בכל מה שקשור להסעות ולארגון סדר היום בהתאם ללחציהם.

הקרנת הסרט לוותה בהרצאתה של פרופ' Patricia Broadfoot מאוניברסיטת Bristol שכותרתה "High Stakes, High Price: How Testing Damages Learning". ההרצאה התמקדה בביקורת נגד המודל היפני התופס את המבחנים ככלי מרכזי להנעה ללימודים ולפיקוח על סטנדרטים. לדבריה מדובר במערכת חינוך המובילה לקונפורמיות, מערכת שבוגריה מגיעים מותשים לאוניברסיטאות, מה שמעלה את השאלה, האם הצלחה במבחנים שקולה ללמידה עצמה?, ואכן מהמחקר על פדגוגיה של מורים, עולה שמבחנים גורמים לכך שהמיקוד יעבור מצורכי התלמיד לצורכי המערכת הבוחנת. נמצא גם שלמבחנים אלו אין תוצאות חיוביות באופן מובהק על הוראה ולמידה, המורים לחוצים יותר ומתמקדים בדידקטיקה הקשורה למבחנים. זאת ועוד, מהמחקר באנגליה נמצא שהמורים מתרכזים בעיקר במה שהילדים צריכים לדעת לצורך המבחנים, ובנוסף, יש להם גם השפעה שלילית על התלמידים שנכשלו. אמנם ההתמקדות כיום היא על מה שניתן למדוד אך אין ברשותנו כלים למדוד את הלמידה עצמה. כדברי המרצה, לא כל דבר ניתן למדוד, "כאשר מודדים חיים -מצמצמים אותם".
לאחר מכן הוקרן הסרט "The Finland Phenomenon" אשר הציג את המודל החינוכי שפותח בפינלנד.
המערכת הפינית מושתת על אמון במורים ואין בה מפקחים. המורה נהנה מעצמאות ואוטונומיה. בנוסף, גודל הכיתות קטן מאוד, וזמן הלימוד קטן יותר בהשוואה למדינות המזרח כגון יפן וקוריאה, Less is more. מבחינת הסטנדרטים והאחריותיות, אין בבתי הספר בפינלנד מבחנים חיצוניים ברמה לאומית (פרט לבחינות הבגרות). המבחנים המתקיימים בבית הספר נחשבים ככלים העומדים לרשות המורים לצורך אבחון וסיוע. בנוסף, בפינלנד מקיימת מסורת ארוכה של תמיכה בתלמידים עם צרכים מיוחדים. ההשקעה מתבטאת בזיהוי מוקדם ובתמיכה מיוחדת ברמת בית הספר. לכל תלמיד יש זכות בסיסית לעזרה אינדיבידואלית על פי בחירתו – תמיכה כללית, תמיכה מוגברת ותמיכה מיוחדת בכיתות ייעודיות. זאת ועוד, פינלנד משקיעה משאבים רבים ברמתם הגבוהה של במורים, והחל משנת 1971, לימודי החינוך וההוראה עברו לאוניברסיטאות ולכל מורה יש תואר שני. מדובר לא רק באיכות גבוהה מאד של המורים, אלא גם במעמד נחשק, המוערך מאוד בחברה הפינית. נמצא שמכל המקצועות, המורים חשים במימוש המקצועי הגבוה ביותר.

הקניית מיומנויות המאה ה-21 לבוגרי מערכת החינוך
הניגוד בין שתי הגישות הפדגוגיות – יפן ופינלנד, בולט בעיקר על רקע השינויים המתחוללים עם המעבר לחברה של ידע וההסבה הגוברת לכלכלה המתבססת על שירותי ידע. אלה יוצרים חזון חדש ושפה חדשה הרואה לנגד עיניה בוגרי מערכות החינוך הניחנים במגוון מיומנויות כגון: יכולת למידה עצמית; יכולת עיבוד של ידע חדש; שימוש מתקדם בטכנולוגיית המידע; חשיבה ביקורתית; יכולת ניתוח והכללה; יכולת עבודה בצוות; פתיחות לביקורת; ביקורת עצמית; יצירתיות; יוזמה וחדשנות. השיח הבינלאומי עוסק היום בתפקידו המשתנה של התלמיד, המורה, המבחנים, הטכנולוגיה בשירות ההוראה ועוד. ואכן מדינות אחדות עמלות כיום על שינוי מבנה תכניות הלימוד שלהן במטרה להתאימן לחזון זה.

ומה באשר לישראל? האם ניתן לחבר את ה"איים הבודדים" ל"יבשת רציפה"?
ומה קורה בישראל? מזה כעשור נעה מערכת החינוך שלנו בכיוון יישום המודל הסטנדרטי שרווח בעולם. עם זאת, במשרד החינוך פועלים בעלי תפקידים בכירים המעודדים את המנהלים ללמידה אחרת – לפיתוח שפת חינוך חדשה שאינה סטנדרטית, באמצעות למידת חקר, למידה מבוססת פרויקטים, מרחב חופש למורים בתכנון לימודים, שימוש בטכנולוגיית המידע, פיתוח חשיבה ביקורתית ועוד. השאלה היא האם ניתן לחבר את האיים הבודדים ליבשת רציפה? ישראל אינה פינלנד, אך דווקא התסיסה התרבותית והחברתית האופיינית לחברה הישראלית ותרבות הצעירים והנוער הרווחת בה, הולמת, במידה רבה, את המאפיינים הרלבנטיים למעבר לכלכלת הידע החדשה. חובתנו להבין את המודלים המנוגדים, ולהתמקד בשאלה איזה מבין שני המודלים הפדגוגיים ראוי ורצוי לישראל, ואולי ראוי דווקא לבחון מודל המותאם לצורכי החברה שלנו: מודל ישראלי.
פיילוט למידת חקר/ פרויקטים בישראל
החלק השלישי של הכנס עודד רב שיח מקביל ב-11 קבוצות דיון מקבילות. בחרנו להתמקד בלמידת פרויקטים. במושב זה נשאו דברים פרופ' טלי טל, ד"ר שרמן רוזנפלד והגב' דליה פניג, סגנית יו"ר המזכירות הפדגוגית של משרד החינוך. הגב' פניג, הציגה את הפיילוט של למידת חקר בישראל ודיברה על הצורך בשינוי דרכי ההערכה. החלופה למבחנים היא להתמקד בפעילות, עבודות חקר, למידת פרויקטים, מבנים ותהליכים. לדבריה, קיימת אי רציפות במדיניות משרד החינוך בכל הנוגע לעבודת החקר, יש תקופות כאלה ויש אחרות. יש שיח מגשש בין ה"שטח" לבין המזכירות הפדגוגית – כך למשל – האם כדאי להכניס עבודות חקר במספר מקצועות מצומצם?, האם הם מיועדים רק להחליף בגרות?, האם יש להחיל אותם על יותר מקצועות וכך הלאה. לאן מועדות פניה של המערכת, האם אנו מחפשים חלופות להוראה למידה והערכה מסורתית ? לדבריה, יש בישראל כבר היום "איים" של למידת חקר, השאלה אם אפשר ורוצים להפוך אותם ליבשת, ולאיזו יבשת. שאלה זו נותרה עדיין פתוחה..

ההרצאה לוותה בסרטון מתוך חינוך לחשיבה ולמידה בדרך החקר – כנס המזכירות הפדגוגית שהתקיים במאי 2012 .

קישורים:
אתר הכנס "החינוך בישראל בין שתי תפיסות פדגוגיות מתנגשות", אונ' ת"א יוני 2012
תקצירי ההרצאות של הכנס "החינוך בישראל בין שתי תפיסות פדגוגיות מתנגשות", אונ' ת"א יוני 2012
למידת חקר ופרויקטים הלכה למעשה – כנס ארצי שקיימה המזכירות הפדגוגית משה"ח, מאי 2012
פרופ' רוני אבירם על עתיד מערכת החינוך בהתייחס לשינויים התפיסתיים בעולם
האם משרד החינוך חונק את היצירתיות של התלמידים? דה מרקר 12.7.12
כך נראים חיי המורים בשלוש יבשות, חדשות ערוץ 2, 13.8.12