מאת: רפאלה בלס

במפגש מורים ארצי של HTH  שקיימה קבוצת עמל במרכז הפיס למדעים ולאמנויות חדרה, ניתץ ד"ר יורם הרפז, עורך הד לחינוך, את חמש הנחות היסוד למורים, והציע אלטרנטיבה מעניינת המקדמת הוראה חדשה במאה ה-21.

בתי ספר אינם ניתנים לשכפול

בפתח דבריו הוא עמד על כך שבתי הספר, כמו אנשים, אינם ניתנים לשכפול, מאחר שהם מאד תלויי הקשר ויש להם אישיות ייחודית. אי אפשר באמת לייבא בית ספר ממדינה למדינה, כי הבסיס התרבותי שונה לחלוטין (עמד על כך גם ד"ר רוני אבירם בנתחו את שיטת החינוך הפינית) . דוגמה לכך למשל היא התרבות בארה"ב המוגדרת כ"תרבות קו", תרבות חוק. עד אשר אתה כאזרח, עובר את הקו, עובר את הגבול – הכול טוב. אבל ברגע שנתקלת בשוטר, אתה מרגיש את כל עוצם ידה של אכיפת הסמכות . לעומת זאת בישראל, שטח האלתור והתמרון רחב יותר, קיומה של אנרכיה מסוימת, מאפשרת תסיסה יצירתית שאין בשום מקום אחר בעולם, (ואין לכך שום קשר למקומנו הנמוך במבחני פיזה..) ומשום כך שכפול מוחלט של מודל חינוך מארץ לארץ – לא יתפוס.  הטכנולוגיה ניתנת להעתקה, אך בתי הספר – לא.

החינוך בשלב המעבר בין הישן לחדש, הסתיימה תקופת היציבות, ואיתה נעלמת יכולת הקריאה המעמיקה

אנו חיים בתקופה נזילה ותוססת, הכול נמס, אין יותר משפחות יציבות, אין יותר תפקידים מוגדרים, אנו חיים בתקופה שטסה במהירות שקשה לדמיין אותה ולא תהיה יותר יציבות. גם המדינות במובן המסורתי של המילה הולכות ונעלמות, היות שתהליך הגלובליזציה מעלים אותן. גם כושר הריכוז משתנה – ולרעה. יכולת הצלילה בקריאה הדמומה הולכת ונעלמת ומשאירה אותנו עם מוח של ציידים לקטים המגיב לגירויים מיידים. האנושות, שהתחילה לקרוא רק לפני מאתיים שנה קריאה דמומה, קריאה המאפשרת לכל אדם לגלות את הנפש שלו, הולכת ומאבדת במהירות את היכולת הזו, ועל הדרך אנשים מאבדים גם את הזיכרון שלהם. אנו הולכים לקראת סוג חדש של אדם – "הומו קריאייטור" והחברה שהוא יבנה תיראה שונה לגמרי, אך רק הנכדים שלנו יהיו חלק ממנה. כרגע אנו נמצאים בשלב ביניים קצר בין החינוך הישן לחינוך החדש. השטח הוא זה שמוביל את השינוי מתוך אי שקט חינוכי כביר, בזמן שמורים מחפשים את הדרך החוצה מהלמידה הפרונטלית לרוח יותר פתוחה וחופשית, כמו למשל הוראה על פי עקרונות הייטק היי ועוד.

חמש הנחות היסוד של החינוך הישן מובילות ללמידה מנוכרת

לדברי הרפז, כל תלמיד מבין בשלב מאד מוקדם שלמידה מנוכרת היא תנאי להצלחה בלימודים. התלמיד מבין כבר מגיל צעיר שיש לנהל אסטרטגיה חסכונית, לא להשקיע יותר מדי אנרגיה ומעורבות בנושא אחד, כדי לעמוד בקצב המטלות של כל יתר הנושאים הנדרשים ממנו. משום כך הוא מפתח כלכלת לימודים חסכונית ומשתדל שלא להעמיק כדי לא לתפוס יותר מדי תאים במוחו. הדבר מוביל לגישה נפשית של  "חוסר אכפתיות פרודוקטיבית". ככל שאתה יותר מנוכר – אתה יותר יעיל. זוהי הנגזרת המידית של כלכלת חינוך הדוגלת בתפיסה שללמוד – פירושו להקשיב, ללמד – פירושו להגיד, ידע הוא חפץ, ותודעת התלמיד היא לא יותר ממיכל ריק שיש למלאו. הדבר מוביל כמובן ל"שרשרת העתקה" – הדיון הכיתתי מצטמצם לסוג של שעשועון בנוסח "נחשו תלמידים יקרים מהי התשובה הנכונה שעליה אני חושב"  – כשבתוך כך המורים מפזרים גלגלי הצלה ומתגמלים במחוות נרגשות על התקרבות לניחוש הנכון. ומה עושים אם התלמיד מסרב לנחש? מאיימים במבחן. אסטרטגיות של פיתוי ואיום. 

עיקרה של ההוראה החדשה, צריך להיות לא במה שהמורה עושה, אלא במה שהוא גורם לתלמידים לעשות

מהי האלטרנטיבה של החינוך החדש?  החינוך הדיאלוגי. להבין ששלמידה, אין פירושה רק להקשיב, אלא להתעניין ולהבין, לגרום לתלמיד הביא דוגמאות הרלבנטיות לחייו, לגרום לו להיות מעורב, להעצים תהליכים קוגנטיביים שיקדמו למידה משמעותית ויעשו שינוי בנפשו.  מה צריך לשנות בסביבה הלמידה? את המוטיבציה והרלבנטיות לחיים האמיתיים. ילדים אינם מתעניניים כלל בנושאים המופשטים שמלמדים אותם. הם מתעניינים אך ורק בשאלת הזהות העצמית שלהם. הם מוכנים להיות מעורבים בתהליך הלמידה – אם הוא מוחשי ורלבנטי לתהליך בניית הזהות שלהם. אם הוא מגלה להם דבר מה חדש על עצמם. באופן כללי, התלמידים מסתכלים על עולם המבוגרים וקולטים מהר מאד מה מעניין את המבוגרים. מאחר שהם לא רואים דיונים בפינת הרחוב על אורך הצלעות של משולש, אבל הם כן רואים אנשים המתעדים את עצמם ללא הרף במצלמות ובתוכניות ריאליטי ומפיצים זאת במדיה חברתית, הם מוכנים באופן טבעי ללמוד תחום דעת באמצעות סיפור, צילום והסרטה. מה יעניין את הילדים? מה שעובד גם על הדמיון, על הרגש, ויש הערכה בצדו. יש לאפשר לתלמידים ליצור את הסיפור שלהם בעצמם, ולתת להם כלים מרתקים לעשות זאת. הוראה טובה היא הוראה עקיפה, ועיקרה צריך להיות לא במה שהמורה עושה, אלא במה שהוא גורם לתלמידים לעשות.  החינוך כיום צריך לאפשר יותר התאמה אישית לפי תחומי עניין ויכולת, ושעות פרטניות חייבות להיות חלק מהפדגוגיה המובילה.

המוח האנושי מתעניין בנרטיב של סיפורים

סיפורי עמים עם ג'ון הארט. בעבר המקום החם ביותר ליד המדורה היה שמור למספרי הסיפורים.

כיצד אנו זוכרים ידע? מהו מבנה ידע? שואל הרפז. אם אנחנו לא מעוניינים בלמידה מנוכרת, אם אנחנו מעוניינים להשאיר רישום במוח הלומד לטווח ארוך, אנו חייבים לקחת בחשבון שהמוח זוכר באמצעות סיפורים, באמצעות דוגמאות מוחשיות המבוססות על הקשר. ידע הוא מבנה, או "סיפור שעובד", והתודעה היא למעשה פעילות פרשנית. את זאת ידעו כבר חז"ל, שלימדו את כל העקרונות שרצו להנחיל באמצעות סיפורים, ממש כפי שנהגו בעבר להעביר מסרים באמצעות זמרים נודדים או סיפורים סביב המדורה. אי אפשר לנתק את הידע מההקשר האקטואלי – אפשר – אבל אז לא נזכור אותו. תלמיד טוב, הוא מי שיודע להתייחס לידע באופן חיובי, ביקורתי ויצירתי וליצור את החיבורים הרלבנטיים לחייו. אם ננסה לדלות מראשנו מה אנו זוכרים מתקופת הלימודים שלנו – נגלה שהדברים שהשאירו בנו רישום לטווח ארוך – הם אלו שבנו את הזהות העצמית שלנו כבני אדם.
ליוטיוב ההרצאה, לחץ כאן

לאתר של יורם הרפז