מאת: ד"ר רמי אמיתי

מבקש לשתף אתכם בחוויה חינוכית מרגשת בה לקחתי חלק אתמול (יום חמישי) כאשר צפיתי בהקרנת הסרט "זום של הרצף" בהפקת תלמידי כיתת התקשורת בחט"ב הרב תחומי עמל דקל וילנאי במעלה אדומים – בית הספר נמנה על מוסדות החינוך בהם אני משמש כרפרנט. במהלך שנות ניהולי הארוכות צברתי "שעות טיסה" רבות במרחב האווירי של החינוך, ובכל זאת התרגשתי מאד לקחת חלק בארוע  בו צפיתי אתמול : תלמידי כיתת התקשורת שמאכלסת תלמידים מכיתה ז, ח', ט', הפיקו סרט שנמשך כ-20 דקות, בו הציגו סיטואציות שונות ומורכבות מהמציאות איתה הם מתמודדים בחיי היום יום. מטרת הסרט היתה, בין השאר, להבהיר לסובבים אותם שאמנם יש להם קשיים כאלה ואחרים, אולם יש להם גם כשרונות ויכולות מוכחות, וחרף הקשיים שאיתם הם מתמודדים, הם מצליחים לצבור הצלחות גם בתחום הלימודי ובעיקר בתחום הבין אישי.

סיטואציות מחיי היום
בסיוע הצוות החינוכי המדהים, הצליחו התלמידים להרכיב סיטואציות מחיי היום, לדוגמה : ילדה על הרצף שמגיעה הביתה ומוצאת חברים שזומנו ע"י אמה בהפתעה כדי לחגוג את יום הולדתה, והיא מגיבה בתוקפות ועולה לחדרה כי לא קיבלה הודעה מראש, או ילדה שמגיעה מבית הספר ומסרבת לאכול ,כי בימי שני היא רגילה לאכול פסטה והעדר השגרה משבש את התנהלותה, כאשר אמה, שלא מצאה פסטה במרכול הכינה לה מאכל אחר. דוגמה נוספת – ילד על הרצף שהגיע עם חבר למגרש בו ילדים אחרים שיחקו כדורגל ובטעות נחבל קלות מאד מכדור שהגיע לכיוונו, אולם הגיב באורח קיצוני מהמקובל בגלל קשיים ריגשיים שמלווים את התנהלותו, או ילד על הרצף שהגיע עם אמו למרכול ואינו מסוגל להמתין בתור הארוך, עם כל המשתמע מכך לגבי פרשנות שגויה שלו מאמירות שנשלחו לכיוונו, והערות פוגעניות מאחת הקונות.

לאחר כל "סצנה", הבהירו הילדים בשפה קולחת ובטקסט שלמדו בע"פ ולא קראו מהדף, מה הקושי שאיתו התמודד השחקן (אחד מילדי הכיתה), וכיצד ניתן לסייע לו להתגבר עליו. לאחר הקרנת הסרט כל תלמידי הכיתה (שמספר תלמידיה מועט) עלו לבמה, וריגשו אותנו בסיפורים אישיים על קשייהם מחד, ועל יכולותיהם האחרות ודרכי ההתמודדות שלהם, מאידך.

אנחנו כבר לא שקופים
ראוי לציין סיפור מרגש נוסף – ביוזמת מנהלת בית הספר בר מעוז, ילדי כיתת התקשורת קיימו מפגש אישי עם תלמידי כל כיתות החטיבה, הקרינו את הסרט וסיפרו להם על הקשיים איתם הם מתמודדים – עובדה זו גרמה לקבלתם ע"י כל קהיליית בית הספר, וכפי שהתלמידים ציינו בסיום – "אנחנו כבר לא שקופים". המפעל החינוכי המדהים לווה במהלכו באורח שוטף ע"י מחנכת הכיתה, ע"י המחנכת המקבילה, הסייעות, היועצת, הפסיכולוגית, המרפאה בעיסוק, המורים למוסיקה ולתאטרון של בית הספר, תלמידי מגמת התאטרון שסייעו לתלמידי כיתת התקשורת בהעמדת הסצנות, וע"י כלל מורי בית הספר.

אחד התלמידים שעולה לכיתה יוד בחטיבה העליונה של רב תחומי עמל דקל וילנאי ביקש במפתיע את זכות הדיבור, ללא הכנה מראש עלה על הבמה, ובשפה רהוטה וקולחת סיפר על ההתקדמות האדירה שחלה אצלו במהלך שנות הלימודים בחטיבה : הוא סיפר שבתחילה פחד להסתובב במסדרונות, הלך ליד הקירות ותמיד עם "קפוצ'ון" על הראש כדי למנוע את זיהויו ע"י התלמידים האחרים. כיום, לאחר הקרנת הסרט והביקורים בכל הכיתות, הוא מטייל בגאווה במסדרונות וזוכה להערכה והוקרה מכלל התלמידים. התלמיד הודה במילים חמות היוצאות מן הלב למנהלת, למחנכת ולכל הצוות החינוכי, ולקראת סיום סיפר שללא הסיוע האישי הצמוד שלו זכה מכולם, הישגיו הלימודיים היו נמוכים וסיכויו לזכות בתעודת בגרות מלאה היו (כהגדרתו) 50 – 50. היום הוא חש בטחון מלא של 100 אחוזים ביכולתו להגיע לתעודת בגרות מלאה.

עבודת הצוות החינוכי ראויה לכל שבח, אולם ברור שללא ה"קטר", הכוח המניע בדמותה של מנהלת בית הספר בר מעוז, פרויקט כ"כ מורכב  לא היה קורם עור וגידים. לפני סיום הארוע בר הודתה למנהלת בית הספר השש שנתי והחטיבה העליונה דינה זייצב, וציינה את המשך הפעילות החינוכית הברוכה בכיתת התקשורת בחט"ע. לאחר מילות תודה והערכה שלי בשם רשת עמל לתלמידים, למנהלת ולצוות החינוכי, נציגת ההורים סיימה במילות תודה שריגשו את כולנו.