כל מי שנכח בתיכון הרב תחומי עמל 'שבח מופת' הניסויי בשבוע האחרון ללימודים, שם לב בוודאי לקבוצה של תלמידים שהסתובבו ברחבי בית הספר, לבושים במדים של חיילים סובייטים מימי מלחמת עולם השנייה. הסיבה לכך הייתה יריד תוצרי הפרויקטים של ביה"ס ותצוגת הסיום החגיגית של פרויקט ההערכה הבית ספרית בהיסטוריה, השקול ל-30 אחוז מציון הבגרות. נושא הפרויקט, שנעשה בשיטת PBL (למידה מבוססת פרויקטים), היה "תרומת הלוחמים היהודים בצבאות בעלות הברית במלחמת עולם השנייה".

מה היו השיקולים בבחירת הנושא?

אביבית קאופמן, הרכזת הפדגוגית ורכזת היסטוריה : "כשנתקבלה ההנחיה של משרד החינוך על הרכיב של הערכה בית ספרית בבגרות, היה לנו ברור כי רכיב זה יאופיין ברוח בית הספר המתבססת על למידה באמצעות פרויקטים בשילוב יישומי אייפד. בנוסף התחברנו לתאריך העגול של 70 שנה לציון סיום מלחמת העולם השנייה והניצחון ההיסטורי על גרמניה הנאצית, וכמובן לקשר הבין דורי הספציפי של התלמידים והמורים בבית ספרנו – לווטרנים של הצבא האדום. אני גאה במורים שנטלו על עצמם את המשימה. ומספר אלכסנדר שטכמן, המורה להיסטוריה שהוביל את הפרויקט: "שאלנו את עצמנו "האם יכול אדם לשנות את המציאות בה הוא נמצא, גם בתנאים קיצוניים?" מה היו המניעים הייחודיים של התגייסות יהודים לצבאות בעלות הברית, ומהן בכלל והמשמעויות השונות של המושג "גבורה יהודית" בתקופה זאת? ועם השאלות המורכבות הללו, יצאנו לדרך אינטנסיבית שכללה הרבה יזע ודמעות!.".

מה היה התהליך?

הפרויקט החל בהרצאה של יו"ר העמותה להנצחת החייל היהודי במלחמת עולם השנייה, תא"ל (מיל') צבי קן-תור. שהציג את מגוון הארצות והתפקידים בהם שירתו היהודים. בשלב השני צוותה כל קבוצה של תלמידים לווטרן או ווטרנית ששירתו בצבא האדום והגישה עבודת חקר קצרה על הקרב בהשתתפותם, על מקומו מבחינת סדר האירועים במלחמה, על עיטורים ואותות מיוחדים שניתנו למשתתפי הקרב ועוד. לב הפרויקט היה צילום ראיון אישי עם הווטרן, כדי להכיר מקרוב את ייחודו של הלוחם היהודי והקשיים שעמדו בפניו. התוצר הסופי היה כרזה אינטראקטיבית קבוצתית, המציגה את הווטרן ומתעדת את המפגש עימו. כל כרזה הכילה QR קוד, שנסרק והוביל לסרטון מסכם. לפני ביצוע הראיון עברו התלמידים סדנת הכנה לקראת הראיון וקיבלו הנחיה מקיפה לצילום ועריכה באמצעות האייפדים. 

סרטון המתעד את תהליך ביצוע הפרויקט https://www.youtube.com/watch?v=npSZA8I7Bu8

החלק הראשון של הסרטון נפתח בקולו הסמכותי של יורי לויטן שדרן הרדיו הסובייטי המהולל מימי מלחמת עולם השנייה (שהיה יהודי), שהעלה את המורל הלאומי בקרב תושבי ברית המועצות בזמן המלחמה והפך למעשה לסמל. ב-22 ביוני 1941, הודיע לויטן את ההודעה הדרמטית על פרוץ המלחמה שהפכה כעבור מספר שנים להצהרתו המפורסמת ביותר. השיקול מאחרי הבחירה בקטע זה נבעה מהעובדה שהודעה זו הייתה למעשה צו הגיוס הלא רשמי למלחמה של המוני תושבי ברית המועצות ובכלל זה גם הוטרנים היהודים. קוריוז מעניין הוא שכל שידור של לויטן הסתיים במשפט הקבוע ומטיל המורא – אנו נשמיד את האויב, נחסל אותו וננצח!. והנה באחת הפעמים, חטף יורי התקף לב, התאשפז ולא יכול היה לשדר. כשאמרו לסטאלין שיורי מאושפז, הורה זה להביאו לאולפן חי או מת. ברדיו קיבלו החלטה נועזת והביאו שחקן תיאטרון ש ח י ק ה את האינטונציה המיוחדת של יורי, והשידור עבר בשלום.. 
בשלב השני של הסרטון, תחת המנגינה של שיר סמלי לא פחות, שנקרא 'יום הניצחון' הוצג התהליך שהתלמידים עברו במהלך השנה לאורך הפרויקט.

כיצד חוו התלמידים את הפרויקט?

התלמידים לא נותרו אדישים ולדברי אחת מהן, "הראיון עצמו הזכיר לי את סבתא רבא שלי אשר תמיד הייתה מספרת לי על המלחמה ההיא אבל הייתי קטנה מדי כדי להבין. היום, בזכות מה שעברתי השנה, אני מבינה מה האנשים האלו עברו וכמה הם תרמו לעולם. בדיעבד אני כל כך מצטערת שלא ניסיתי להקשיב לה יותר". אחד התלמידים הוסיף כי "הייתה זו למידה שונה ממה שאנחנו רגילים. היינו סקרנים מאד לפני הפגישה עם הווטרן שלנו והיה מעניין להיחשף לסיפור של מלחמת עולם השנייה מהזווית הזו, מאשר ללמוד את הפרק כחומר יבש בהיסטוריה". 

כמורים, מה הערך המוסף שקיבלתם מפרויקט זה באופן אישי? 

אולגה קרילוב, מורה להיסטוריה, מספרת כי "היה לי חשוב באופן אישי שיישמע סיפורם של הווטרנים הקשישים, שהם חלק מדור שלם ההולך ונעלם. רבים מהתלמידים שלנו מכירים את ה-9 במאי בתור יום הניצחון הרשמי, אבל בודדים בלבד מכירים את סיפורם של הלוחמים היהודים בצבא הסובייטי". גם אלכסנדר שכטמן מציין כי "מלבד הערך הדידקטי החשוב, יצר הפרויקט מעורבות רגשית עמוקה בקהילה. התלמידים אשר ראו את התנאים שבהם חיים קשישים אלה  – ביקשו לעזור להם במה שיוכלו. כך חיזק הפרויקט לא רק את הקשר הבין-דורי בתוך הקהילה שממנה הגיעו מרבית התלמידים, אלא יצר חוליה נוספת בקשר בין בית הספר לבין אוכלוסיית הווטרנים המיוחדת. ואולי זה המקום להוסיף שהיה לי חיבור אישי חזק מאד לפרויקט, מאחר שסבא שלי, שאני נקרא על שמו ולא זכיתי להכירו – היה וטרן בעצמו, הגיע לדרגת סרן, ושמעתי בסקרנות רבה את הסיפורים אודותיו לאורך כל ילדותי".

האם לדעתכם נושא זה מתאים לכל אוכלוסיות התלמידים בישראל?

גילי אלון, צוות הפרויקט: כבת קיבוץ שגדלה על הנרטיב הישראלי, המפגש עם סיפורם של הלוחמים בצבא האדום פתח בפניי עולם עשיר ולא ידוע. התרומה האדירה שלהם שנדמה כאילו הושתקה והועלמה מהשיח הציבורי מקוממת ומעלה אין ספור שאלות בנוגע לעיצוב הזיכרון. ראיתי במהלך הפרויקט את עיניהם הבורקות של התלמידים מהמפגש הרב דורי ובכלל זה מורי בית הספר שעלו מחבר העמים, והבנתי שסיפורם הוא סיפורנו, וחובה על מערכת החינוך להרחיב את יריעת הזיכרון ולהכניס לתוכה עוד ועוד סיפורים המרכיבים את הפאזל של החברה הישראלית.

אלכסנדר, שאלתם את עצמכם בתחילת הפרויקט אם מסוגל אדם לשנות את המציאות בה הוא נמצא גם בתנאים קיצוניים, האם עכשיו בסוף הפרויקט, ולאחר שראיינתם עשרות וטרנים בהקשר זה, מסתמנת תשובה?
בהחלט כן. התלמידים קיבלו השראה מהוטרנים, ויצאו עם תחושה עזה שגם אם אי אפשר לשנות הכול בחיים, עדיין הדבר החשוב מכל הוא בידיים שלהם – וזה התקווה, הרצון והנחישות. הם נתקלו באנשים שאיבדו הכול בחיים, אך לא ויתרו לעצמם לרגע ועשו כל שביכולתם למען המטרה הלאומית והאישית – לנצח את גרמניה הנאצית. אנשים בעלי תחושת ערך עצמי שעמדו במכשולים הקשים ביותר, והורישו לצאצאיהם תחושה של מסוגלות עצמית גבוהה. כל אחד מהם אמנם היה "בורג קטן" במכונה העצומה של הצבא האדום, אך ידע היטב שתרומתו כאינדיבידואל היא קריטית – הכול למען הניצחון, הכול למען החזית. וכך, בעיצומו של יריד הצגת התוצרים, ניתן היה לזהות דמעה בזוית העין אצל התלמידים והמורים כאחד; דמעות של שמחה על סיום מוצלח של האתגר שהציבו לעצמם, אבל גם דמעות של התרגשות מתוך ההבנה שהיו שותפים לתהליך תיעוד נדיר ומיוחד במינו. בעיקר היו אלו 'דמעות של ניצחון', כמו בשיר הסובייטי הידוע, מתוך ההבנה שהעם היהודי לא רק שרד את האויב הקשה ביותר שאיים להשמידו, אלא גם תרם תרומה משמעותית להבסתו. 

תוכלו לקבל השראה ורעיונות נוספים בקישור ליחידת לימוד "פרויקט תיעוד הלוחמים היהודים בצבאות בעלות הברית" כמו גם לצפות בסרטונים שהופקו.

 ראיינה: רפאלה בלס, קבוצת עמל