פרופ' נמרוד אלוני בהרצאה למנהלי עמל: קיים קשר הדוק בין רוח הומניסטית לחשיבה מדעית

מאת: רפאלה בלס

הצמיחה במחשבה ההומניסטית מתאפשרת כאשר נותנים לרוח האדם להופיע במיטבה
את דבריו, פתח אלוני בהכרזה "אמיתות מופיעות בפילוסופיה, בספרות, במדע, כשנותנים לרוח האדם לצמוח". אלוני בירך את מנהלי עמל ושיתף בהערכתו שאנשי החינוך רוויים כבר מטרנד התפוקות וההישגיות, וכיום הנטייה היא לכיוון של 'יחס חם', וצמיחה אישית של התלמיד. הצמיחה במחשבה ההומניסטית, המשיך, היא כשנותנים לרוח האדם להופיע במיטבה. אלוני החמיא לצוות בית הספר הרב תחומי רמות באר שבע (צוות מאיר עיניים עם רוח סולידריות, חלום וחזון פדגוגי!), אשר השמיע את קולו בבירור כנגד עוד ועוד טכניקות ופרויקטים, ומעוניין במה שנקרא עכשיו בקרן רש"י "חינוך שלם", כשהכוונה לגישה הוליסטית, שניתן לחוש אותה ברגש, בתרבות, ברוח התקופה, במקום.


"כשהעובדות משתנות אני משנה את דעתי, ומה אתה עושה אדוני?"

כדוגמה לשינוי המחשבתי המתרחש לאחרונה, הביא אלוני, מאמר המכה על חטא, שאותו כתבה פרופ' דיאן רביץ', היסטוריונית אמריקאית חשובה השייכת לזרם שדגל שנים רבות בהומניזם שמרני. לדבריו, הומניזם שמרני, זהו הזרם שדגל במצוינות ותרבות גבוהה בנוסח הקלאסי, והעלה על נס אדם שמגיע לרמות גבוהות בתרבות, אמנות, מוסר, ספורט, סטנדרטים גבוהים של אנושיות, "החלום של הקלאסיקה". במאמר המוזכר, מספרת פרופ' רביץ' על ספרה החדש "מותה וחייה של מערכת החינוך האמריקנית הגדולה", שמעורר בימים אלה ויכוח סוער בארצות הברית. רביץ' מודה שם בטעותה, וטוענת שמשטר הבחינות ובתי ספר ברישיון, שני תוצרים של התכנית המעוגנת בחוק "אף ילד לא נשאר מאחור", תכנית שג'ורג' בוש הבן חוקק בזמנו וזוכה עתה לתמיכה של הנשיא ברק אובמה, הורסים את מערכת החינוך הציבורית באמריקה. רביץ' מספרת כיצד הלכה שבי כעיוורת אחר בוש וחבורתו, עם התוכנית – "אף ילד לא נשאר מאחור", כשהכוונה לטפח אדם המגיע להישגים גבוהים במיצבים, פוקציונליות, ציונים גבוהים ותו לא, ואילו האנושיות נזנחה מאחור.  

 

 

 

 

 

 

 

 

 

פינלנד – מובילים בקוטן הפערים ובגובה ההישגים
כולכם שמעתם על מבחני פיזה ועל מיקומה הלא מחמיא של ישראל שם, מה שאינכם יודעים, שלא מדובר על או שוויון הזדמנויות, או הישגים. מדובר בשניהם ביחד. מבחינת נתונים אמפיריים, מדינות רווחה חברתיות המשקיעות בחינוך, רואות ברכה וקידום במצוינות ובשוויוניות גם יחד. לדוגמה – פינלנד מובילה במבחנים ב ק ו ט ן הפערים ובגובה ההישגים. הם שברו למעשה את המחסום הסוציו-אקונומי. הם לא מאפשרים פערים קיצוניים כל כך בין המיליונרים לחסרי הכל, כמו בארה"ב ובישראל. וכך גם במדינות קנדה, שבדיה ודנמרק. כולנו יודעים, סיכם אלוני, שכיום מורה יכול לקבל תגמול רק על הישגים, כל הזמן מודדים את כולם – אבל שיטה זו לא הביאה לקידום אמיתי של המערכת.

בעד סמכות ונגד סמכותנות:
מדינות סמכותניות לא מצליחות לפתח אנשים איכותיים הקשובים לרגשות הזולת

"קיים ניגוד עקרוני בין הומניזם לסמכותנות" הכריז אלוני, והסביר – אחד הדברים שעלו על הסדר היום השבוע – איך אפשר לשלוח את העובדים הזרים לקבל פספורטים מהשגרירויות, כאשר בהרבה מהמדינות הללו, מדינות סמכותניות, הירארכיות, לא מסתכלים כלל על זכויות הפרט וכבוד האדם? מדינות אלו אינן יכולות לפתח אנשים איכותיים. לא ה'פוטינים' ולא נציגיהם. גם לא אף אחת ממדינות ערב – שלא מצליחות לתת אוכל לאנשיהם, קל וחומר זכויות אדם. מי שחושב שכוח, הירארכיה וסמכותניות יעשו סדר בעולם – טועה בגדול. באף אחת מהמדינות הללו לא יוצרים בני אדם הקשובים לרגשות הזולת. "אני בעד סמכות אבל נגד סמכותנות והפקרות", הסתייג, "שזה הקצה השני".
לסיום העניין האקטואלי, המשיך – כל שנה מתפרסמים סקרים של מדד איכות החיים, ועל המדינות המפותחות, והדברים שאציג לכם בשבח ההומניזם ומדוע כדאי לחיות על פי עקרונותיו, אינם רק כי זה רעיון יפה או נשמע טוב, וגם לא בגלל שזה מורשתי או אינטלקטואלי, אלא פשוט כי זה עובד. נמצא שהמדינות שמצליחות לתת לאזרחיהם גם אוכל, גם בריאות גם חינוך וגם זכויות וחירויות אדם – הן אותן אלה שמשלבות את הסט של ערכים הומניסטים – כבוד האדם, דמוקרטיה, צדק חברתי, שוויון ערך האדם.
אלה פשוט רעיונות שעובדים.

 

נגד האוריינטציה הפונדמנטלית
אין לי דבר כנגד הדת, גילה אלוני, אלא רק כשיש לה אוריינטציה פונדמנטלית – כשטוענים שתפילה יכולה לבוא במקום מחשבה. כולנו יודעים, שבמכון ויצמן או בטכניון וכך הלאה, יש דתיים וחילוניים כאחד. הטענה אינה נגד הדת כשלעצמה, אלא נגד סוג של טוטאליטאריות שלוקחת את האמונה הדתית ומשליכה אותה כדי לחסל את רוח האדם, כפי שנהג הפשיזם באיטליה, בבורמה, בסין ובמקומות אחרים.
המושג הומניזם בא מהמילה 'הומו', שפירושה אדם. 'הומו' ביוונית=משהו אחיד מאותו סוג, 'הומו' בלטינית=אדם. השקפת העולם ההומניסטית-לטינית מחזיקה בדיעה שקודם כל, לפני כל דת ואידיאולוגיה, יש לנו את המחויבות לכבד את האנושיות של כל אדם באשר הוא אדם. להזכירכם, יש לנו היסטוריה כתובה של 5000 שנים, ולפיה כל אחד בא להציע את אלוהיו, וקודם כל רוצח בני אדם ואונס נשים. ההומניסט אומר – אל תשלח ידך לאדם, אל תשלול את הריבונות של האדם. תן לכל ילד וילדה מה שאתה רוצה שיהיה לילדיך.
תן לילדים אפשרות לחיים אנושיים של כבוד. רווחה, אוכל, ביטחון רגשי, הגשמה עצמית, צמיחה אינטלקטואלית, עושר תרבותי, שותפות בדמוקרטיה. לכל בן אדם. אני לא מוכן למצב, התלהב אלוני, שבו אני חי בתנאים מסוג א', והשני לא מקבל הזדמנות לחיים כאלה. זהו החזון העקרוני.

 

מוח להם ולא יפעילו אותו
לאורך כל המאה ה- 20, הזכיר אלוני, התקיימו שמאל וימין, דתי וחילוני. כולנו יודעים שתחיית הנצרות ורעיונותיו של ישו, החלה עם רעיונות של אהבה, חמלה, רחמים ועוד ערכים יפים, אבל בפועל קיבלנו את האינקוויזיציה, מסעות הצלב, הכנסייה, חוות החיות של 1984 ועוד. רוב המימסדים מנצלים את העובדה שהם הופכים את האנשים ל'אהבלים'. זה מבטא אנשים ששללו מהם באופן מכוון את האפשרות להיות חכמים – מוח להם ולא יפעילו אותו. לדבריו, השלטונות נוהגים כך במכוון, כי הרבה יותר קל לתמרן אנשים כמו מריונטות כשהם לא חושבים, לא ביקורתיים ולא מבינים. בתחילת המאה ה- 21, המשיך אלוני, נוכחנו כיצד השמאל והימין השמידו למעלה ממאה מיליון בני אדם באמצעות תעמולה ומניפולציות. ההומניזם, לעומת זאת, עוזר לאדם להפעיל את כישורי האנושיות שלו. לחשוב, לבדוק, לחקור. תנו להם את הכלים ושיוכלו לפרוח.

 

כיום אין לילדים אפשרות להיתקל בטוב טעם
בחלק השני של הרצאתו, הציע אלוני נוסחאות ברורות בנוגע לחינוך. לדבריו, כדי לחנך היום כמו שצריך, יש לקדם את בני האדם למיטבם, מתוך זיקה לסגולי שבאישיות, למעולה שבתרבות, למהותי שבדמוקרטיה, תוך שמירה של יצירתיות, פרשנות והגדרה עצמית.
האדם הוא לא אמצעי – אמר א.ד גורדון, האדם הוא המטרה.
מאחר שלכל תחום יש קריטריונים פנימיים, הזכיר אלוני, נדע שאחד מסימני האדם התרבותי – שהוא אינו שופט תרבויות בהן הוא לא בקיא. לדוגמה, אם אביע את דעתי על איכות המוזיקה של אום כולתום, תוכלו לכנותני ברברי, היות שאין לי שום כלים לכך.
אדם חסר תרבות מדבר על הכל מבלי להבין דבר בכלום. אחד מסימני דרך ארץ כלפי ידע – לא לשפוט את מה שאינך מכיר. מותר לדבר רק על מה שאנחנו יודעים, ולתת כבוד למומחיות בתחומים השונים. זהו הרעיון של הרב-תרבותיות בניגוד לקולוניאליזם, כי בסופו של דבר, כל אדם מותנה על ידי תרבותו. 
ואם כבר נגענו במילה תרבות, הרחיב אלוני, לרוב הילדים והילדות בימינו אין הרבה הזדמנויות ללמוד תרבות. המורשות התפוררו. הילדים חיים בטלוויזיה ובאינטרנט. אין להם אפשרות להיתקל בטוב טעם, או בטקסטים תרבותיים מדהימים. לטעמי, הדגיש אלוני, זהו אחד מתפקידי המחנך, להפגיש אותם עם דברים יפים מכתביו של שפינוזה, מהמוזיקה של אום כולתום, מטקסטים של הקוראן, התנך – אין להם שום סיכוי להגיע ליצירות התרבות הללו ללא הנחיותנו. הנחת העבודה שלנו צריכה להיות, המשיך אלוני, שמי שנחשף לטהור ולישר, ידע בהמשך דרכו לזהות את הקלוקל והעקום.
כך מפתחים אמות מידה, סיכם, כאשר יש לאדם חומר להשוואה.

 

היכולת לפתח שיח של כבוד סביב חילוקי דעות – אינה טבעית
בהמשך, ביקש אלוני להתמקד במושג 'דמוקרטיה'. מסתבר, לדבריו, שאין לנו 'גן דמוקרטי'. אלוני ציטט את פרויד שלדעתו אין לבני אדם שום סיכוי להגיע לשלום, כי נפש האדם מאד ייצרית ואלימה. ובאמת, הקשה אלוני, כמה מדינות דמוקרטיות יש? מסביבנו אף מדינה, באפריקה – רוב המדינות אינן דמוקרטיות, ובגוש המזרחי – מדינות ספק דמוקרטיות. וגם אצלנו יש כאלה שאינם בעד דמוקרטיה. קשה להחזיק דמוקרטיה, ולכן צריך מגיל אפס לבנות את הכישורים הנלמדים לחיות ליד אנשים שונים ולראות בהם שווים. את היכולת לפגוש אנשים שאינך מסכים איתם ולקבל אותם בכבוד. רוב האנשים אינם מסוגלים. רוב האנשים מחזיקים בעמדה ולפיה – מי שלא איתי – כופר. קשה מאד לפתח גם את תרבות הדיבור.
מתי מורה יודע שהוא מצליח? אם בכיתה ט' אתם מצליחים לאט לקיים עם הילדים שיחות על דברים אמיתיים, אקטואליה, חילוקי דיעות, חומרים שהתלמידים לא מסכימים עליהם, בתרבות שיח של כבוד – השגתם הישג אדיר. צריך לעבוד על זה. לפתח את זה. זה לא טבעי. היכולת לחיות בפלורליזם וסבלנות היא מאד קשה, וצריך לפתח אותה יום יום.

 

הימנעו ממבחני בקיאות בלבד ללא הבעת עמדה
בנוגע לאווירה בכיתה, המליץ אלוני לייצר מצב של אמון, ולפיו שיהיה מה שיהיה, בתור מחנך הומניסט, עליך לדעת שלכבד את התלמיד – פירושו לשמור על רוח התלמידים חופשייה לפרשנות, יצירתיות ביקורתיות והגדרה עצמית. התלמידים צריכים לדעת שהמחנך אינו מושלם, ושמותר להם לחשוב אחרת. לדבריו כדאי להימנע מלתת לתלמידים מבחנים שהם רק בקיאות, בבחינת תוכי ששופך חומר. הוא מייעץ למורים שבכל מבחן, לצד החלק הבודק בקיאות, להכניס שאלה – מה עמדתך לגבי סוגייה זאת?
חשוב לא לוותר על הצד הרגשי. כדאי לשאול – מה אהבת? מה ריגש אותך? לתת להם הזדמנות להתבטא, לחוות ולשתף.
אל תסגרו אותם לתחום הבקיאות בלבד, סיכם, חייבים לדעת שחינוך תמיד מתחיל במקום שבו נמצא התלמיד.

 

היו נרגשים, הגיעו לכיתה עשירים בנפשותיכם
אי אפשר להתחיל גבוה מדי, פוסק אלוני, ומביא כדוגמא את ספר חבקוק. חייבים להתחיל מהמקום של כאן ועכשיו – נניח בתוכנית הריאליטי האח הגדול, ולגלגל את זה לאט לאט לכיוון הרצוי, ולא בהטפה, בשיטת ה'וואלה', להפגיש את התלמיד עם משהו שיגרום לו להתפעל. אני מציע לא להביא חבילות שיפוטיות מוכנות, בבחינת 'זה מעולה זה גרוע'. חובתו של המורה להיות אותנטי, להיות אמיתי.
אתם חייבים לבוא עשירים בנפשותיכם. להגיע מצוידים. לאפשר לעצמכם להיות אתם. להיות נרגשים. "חברה, אל תפתחו מחברות!" אני ממליץ להראות להם מורה המתרגש ממשהו מהותי, המתרגש ממה שהוא חווה.

 

הסמכות הטובה ביותר מגיעה מתוקף מומחיות
בנוגע לסמכות. אי אפשר בלי סמכות. כל מה שאפשר להסתמך עליו. סמכות גם צריך לקבל. גם רמזור הוא סמכות. תוקף המומחיות – זו הסמכות הטובה ביותר. אבל, הזהיר אלוני,  לא צריך לשתק את המחשבה בפני הסמכות. לא רק מלומדים אלא גם אינטלקטואלים, לא רק מרצים – אלא דיאלוגיסטים מיומנים. אנשים מלומדים לא תמיד יודעים לקשור את הדברים לחיים האמיתיים לכאן ולעכשיו. התלמידים צריכים לתפוס אתכם כאנשים בעלי ערך מוסף לחברה. עץ הדעת הוא גם עץ החיים. אין הפרדה בין עץ הדעת לחיים האמיתיים. נאמר במקורותינו "חוכמה תחייה את בעליה". אבל חוכמה וידע הם לא היינו הך. חוכמה מביאה ברכה לציבור. עליכם לחבר בין הידע לחיים. גם הטוב מדבק, לא רק הרוע. כשתלמיד פוגש אהבה, אמון, חום, רגש, כבוד, אכפתיות – זה מדבק.

 

חוק שימור הפרגון? אין כזה
אנחנו לא מרוויחים שכר גבוה, יש לנו רווח עצום מההצמחה ההנאה והפרגון של אנשים אחרים. למדנו מדוח מקנזי שאיכות בית הספר לא יכולה לעלות על איכות המורים שמלמדים בו. ההשקעה הכי חשובה היא ההשקעה במורים. חוק שימור הפרגון? אין כזה בישראל. אבל אתם, אל תתביישו לפרגן האחד לשני. העונג שבלראות את הנדיבות. לא רק להיות מרצה טוב, צריך להיות מחנך טוב. צריך להפעיל משהו מהיכולות של התלמידים. לאמן את שרירי הרוח שלהם! בדיאלוג, בהפקת משהו משלהם. לתת להם מקום להראות את עצמם. מחנך טוב לא יכול לתפוס את כל המרחב. הומניסט נותן גם לאדם אחר מרחב שהוא יכול להיכנס לתוכו.
 

קישורים :

עוד על דיאן רביץ' באתר העוקץ

נמרוד אלוני, סמינר הקיבוצים 2002

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. (*) שדות חובה מסומנים

תגי HTML מותרים: <a href="" title=""> <abbr title=""> <acronym title=""> <b> <blockquote cite=""> <cite> <code> <del datetime=""> <em> <i> <q cite=""> <strike> <strong>

Current ye@r *