מאת: רויטל נאמן יהל *

לכל המקטרגים, יש לי הפתעה, גם במאה ה- 21 למורה יש מקום ותפקיד חשוב במסגרות החינוכיות הקיימות, ולא יהיה לו תחליף בעד שום הון שבעולם. שום התפתחות טכנולוגית לא תוכל להחליף את דמותו של המורה בכיתה. כדי לבחון מדוע אנו זקוקים ונזדקק למורים בעתיד, יש להבין שהשינויים שחלו במאה האחרונה השפיעו על תפקידם של המורה ובית הספר. 

תפקיד המורה עבר שינוי גדול ומשמעותי ממורה המקנה ידע לתלמידיו, למורה המבנה ידע חדש אצל הלומד, מטפח חשיבה יצירתית ומעודד סקרנות. בעידן טכנולוגי מתקדם של אינטרנט זמין בכל מקום , פייסבוק וגוגל, המורה מעצים את התלמידים בכיתה ומאפשר להם להיות שותפים אמיתיים ומעורבים בתהליך הלמידה. במקביל הלמידה צריכה להשתנות מלמידה למען מטרה מסוימת ללמידה תהליכית בשלבים, הרלבנטית לעולמו של התלמיד ולאו דווקא לתכנים שנקבעו מראש.

בעבר, שלחו ההורים את ילדיהם לבית הספר כדי לרכוש חינוך, ערכים וידע רב, ואילו היום תפקידו של בית הספר השתנה. במציאות שבה מחנכת בתיכון פוגשת במקרה הטוב את התלמידים שלה לשעת חינוך שבועית, קשה לי להאמין שבכיתה של 40 ילדים היא אכן מסוגלת להקנות ערכים או להנחיל חינוך אמיתי ומעמיק שיכול להוביל לשינוי באישיותו של התלמיד, או לתת מענה לצרכים של כל אחד מהלומדים. יתירה מזאת, בכיתה ממוצעת, שבה מספר המאובחנים המוכרים על ידי מערכת החינוך עולה באופן הדרגתי, וקשה להם לשבת בכיתה וללמוד, מה הפלא ששיעורי החינוך הופכים לשיעורים להעברת הודעות, בקשת שקט מהתלמידים וציפייה לצלצול הגואל כי אין זמן לתהליך מעמיק ופורה?

כמורה לביולוגיה המכינה לבגרות אני מוצאת את עצמי פעמים רבות נלחצת ובמתח אם אספיק ללמד את כל החומר לבגרות ובעקבות כך מחדירה "ערימות של ידע" לתוך מוחם של התלמידים בדרכים שונות, כגון סיכומים, דפי תרגול, שאלות  משנים קודמות ומצגות המדמות בחינות בגרות והכל כדי שיצליחו בבגרות . לאורך שנים אמרתי לעצמי לאחר שהבגרות נגמרה והתלמידים התפזרו שבשנה הבאה לא אכניס את עצמי למלכוד של הצפת מושגים והעברת ידע במזרק למוחם של תלמידי, שאת מרביתו הם ישכחו ולגבי חלקו לא יבינו את הקשרם לחיים בכלל.
ואילו כעת זאת השנה השלישית שאני חווה חוויית הוראה מיוחדת ושונה, מלמדת ולומדת שאפשר גם אחרת. עם הצטרפות בית הספר שלי, הרב תחומי ל.ד. תל אביב לניסוי של רשת עמל, והטמעת הלמידה מבוססת פרוייקטים ומחוברת לעולם האמיתי של התלמיד.

כואב לי הלב על שעות הלימוד הרבות שהוקדשו לריק ויכלו להיות מוקדשות לחוויות למידה מגוונות ומעשירות, כגון יציאה לסיורים לימודיים רבים יותר, האזנה להרצאות של מומחים (דבר שאהוב עלי ואני מקפידה להזמין המון אורחים מהאקדמיה לתלמידי. ביקור במוזיאונים, הכנת פרויקטים, קריאת מאמרים נוספים,דיון בבעיות הנוגעות לחיים האישיים של התלמידים. כאשר אני נפרדת מהתלמידים ומביטה להם בעיניים אינני יודעת בוודאות אם באמת מה שלימדתי היה משמעותי לחיים שלהם ? האם הם יהיו אזרחים  טובים יותר במדינת ישראל בעתיד? 
במהלך ביקורי ברשת בתי הספר HTH בסאן דייגו, במסגרת המשלחת של רשת עמל, נחשפתי לשיטת הוראה שונה ומאתגרת. לפי שיטה זו, התלמיד מתנסה בפרויקטים המשלבים בין חוכמה וידע לבין מיומנויות וכישורי ביצועיים.הלמידה מתחילה בשאלה הקשורה לעולמו של התלמיד  ומעוררת אצלו סקרנות ורצון לחקור וללמוד. במהלך העבודה על הפרויקט מתנהל דיאלוג מתמשך בין המורה לתלמיד. בסופו של התהליך התלמיד מציג את התוצר שלו מסביר ומתאר אותו בפני קהל של תלמידים, הורים או חברים ומספר על תהליך החקר ועל הממצאים שקיבל. הקו המנחה הוא מעורבות בתהליך והבנת התוצר. 

בבתי הספר האלה התלמידים לומדים בכיתות קטנות של עד 25 תלמידים, ובכל סמסטר הם משתתפים בשני קורסים בלבד. מכאן שמורה לא רואה יותר מ- 55 תלמידים בסמסטר,ולפיכך היכולת שלו ליצור קשר אמיתי, אינטימי והדוק עם התלמידים הוא טוב יותר, ומוביל לקבלת האחריות של שני הצדדים להנעת תהליכי למידה ולקידומם. יצירת האינטימיות בין מורה לתלמיד היא שלב חשוב והכרחי בגיוס התלמיד ללמידה משמעותית ,למידה המובילה להבניית ידע חדש אצל הלומד, מעוררת אצלו שאלות חדשות ומחשבות ומניעה תהליכי חשיבה למידה נוספים. 

כל פעם שאני מציעה שינוי משמעותי בדרך הלמידה, עולה השאלה בדבר מבחני המיצב, מבחני המפמ"ר (דרך אגב הם לא בוטלו, פשוט המורים בודקים אותם בבית הספר) ובחינות הבגרות. בימים אלה אני משמשת כמדריכה ברשת עמל בדרך הוראה מבוססת פרויקטים ובלמידה ברוח של HTH  (הייטק-היי) ובדרך זאת אני מרגישה את האופטימיות שבכל זאת קיימת . בשנה זו משתתפים כעשרה בתי ספר מהרשת בניסוי קהילתי שבו התלמידים לומדים באמצעות פרויקטים, ומעורבים עמוקות בתהליך ובהבניית התוצר. ניתבתי את התסכול לדרך פרודוקטיבית ללמידה אחרת . 

כתבות קודמות בסדרה: