הלב פועם במתח, כאילו הוא כבר יודע שהסוף קרב הוא בא

5 ,6, 4. …

אני מסתכלת על הקבוצה שלי, כולם מתרגשים ומחכים בציפיה לסוף הספירה לאחור

3, 2, 1….
כולם צועקים בהתרגשות….שיגור!!

 

הרגע שתיארתי מעלה הוא לא חלום או חלק מסיפור לפני השינה, זה רגע אמיתי, שקרה בדיוק בשבוע שעבר. בשבוע שעבר אני וקבוצת תלמידים בוגרי בית הספר שלקחו חלק בתוכנית בשם תכנית תב"ל שיגרנו לחלל לווין אמיתי, לווין שאנחנו בנינו ויצרנו במו ידינו.  
תחילה, מה זו בכלל תוכנית תב"ל? תכנית תבל הינה תוכנית חדשנית  בשיתוף פעולה של משרד המדע וסוכנות החלל הישראלית, בה נאספו תלמידי תיכון משמונה רשויות שונות ברחבי הארץ למען מטרה אחת- בניית להק לווינים אמיתי שישוגר לחלל. התוכנית התחלקה לשלושה חלקים- תכנון הלווין, כתיבת הקוד שעל פיו הלווין יפעל ובניית הלווין. בכל אחד משלושת החלקים, התבקשנו ללמוד חומר שלא נלמד בבית הספר ולהראות רמת הבנה ושליטה גבוהה בחומר ( ועוד בתקופת הקורונה- כך שרוב התוכנית התרחשה מהבית). כדי לצלוח באתגרים הגדולים שהוצבו לפנינו בפרק הזמן הקצר שהוצב, חילקנו לכל תלמיד תפקיד אישי- לדוגמא, בקבוצה שלנו אני כיהנתי כראש הפרויקט.

למרות האתגר הגדול, התרומה של פרוייקט זה הייתה גדולה פי כמה וכמה.העצמתי את הידע שלי בתכנות, חשמל ופיזיקה. למדתי איך לעבודה כחלק מקבוצה ולא רק כפרט,  השתתפתי בכנסים בכל רחבי הארץ ויצרתי קשרים עם אנשים מקבוצות אחרות. בנוסף, למדתי על עצמי שאני יכולה לעמוד באתגרים, לא משנה כמה גדולים או קשים הם. למדתי שלא משנה איזה תפקיד יתנו לי, אני יכולה לצלוח בו ,ואני מסוגלת להוביל קבוצה,להשפיע על אנשים וליצור שינוי, הכל תלוי אך ורק ברצון.

הדבר הכי חשוב שלמדתי על עצמי בזכות הפרויקט, הוא שטמון בי יצר סקרנות ענק, יצר ששואף תמיד הכי גבוה והכי רחוק שאפשר. נכון, יצאתי עם כלים לחיים, אך יצאתי גם עם כמיהה אחת, לממש את מלוא הפוטנציאל שלי ולהמשיך לשאוף למצויינות, כי אני יודעת שבשבילי, השמיים הם כבר לא הגבול, הם רק נקודת הזינוק.