עושים קיימות

אף שמדינת ישראל חשופה יותר לסיכונים של שינויי האקלים – היא אינה ערוכה, כך עולה מדו"ח מבקר המדינה מתניהו אנגלמן • הדו"ח מעלה שורת נתונים חמורים, שבבסיסם העובדה שישראל מאמצת יעד הפחתה לנפש שאינו שאפתני • בנוסף, ישראל אינה מדינה מובילה בקביעת יעדי הפחתת גזי חממה, כנדרש בהסכם פריז ממדינות מפותחות. לקריאת הדוח המלא, לחצו כאן

לעבור לטבעונות, לעשות קומפוסט, להפסיק לטוס ואולי גם להחליט לא להביא ילדים לעולם. בעיני רבים, אלה הן הפעולות המועילות ביותר שכל אחד מאיתנו יכול לעשות כדי להפחית למינימום את טביעת הרגל הפחמנית שלנו, או במילים אחרות – למזער את התרומה האישית שלנו לזיהום ההרסני של כדור הארץ, שגורם להתחממות המואצת שלו. ברמת המיקרו, כל זה נכון. אבל ברמת המקרו, האם אלה הם באמת הגורמים המרכזיים להרס כדור הארץ? מה אחראי ליותר פליטות, טיסות פרטיות או תעשיית הבשר? מנועי בנזין או מפעלים מזהמים? בואו נדמיין לרגע את העוגה של פליטות הפחמן. איך היא מחולקת בתוכה? מהן הפרוסות העבות ביותר? כשמסתכלים על העוגה הזאת, מגלים שהאחריות האישית של האדם הפרטי בטלה בשישים מול ממדי הפליטות של שתי ישויות בעלות עוצמה אדירה – הממשלות והתאגידים….. לכתבה המלאה בדה-מרקר, לחצו כאן

מאת רן אדליסט, מעריב
לכאורה, לטיפול במשבר האקלים אין תוקף מוסרי מיידי ויומיומי כמו בטיפול במגפה. אלא שגם הטיפול בשינוי האקלים מחייב מאבק מקביל לשינוי פוליטי בתפיסת העולם ובמנהיגות. וכך, בשיעור לחיסול הקורונה אנחנו לומדים בדרך הקשה שאין דרך אחרת להתגבר על המגיפה אלא בשיתוף פעולה גלובלי. קוראים לזה סולידריות אנושית חוצת גבולות, מדינות, עמים, ימים ויבשות. הגורמים שמפרידים בין בני אדם ובולמים את היכולת לתפקד ביחד הם לא בשמיים. ולא צריך "מדענים" כדי לזהות אותם. לכתבה המלאה, לחצו כאן